אחרון מהתנור
הספר מבצע עכברוש והמחספר (שילוב המילים מחזמר וספר) ירח דבש מהכלא נכתב על יסוד שני תסריטים לסדרות טלוויזיה ומכיל שני סיפורים: מבצע עכברוש וירח דבש מהכלא.
עמוד הבית > ספרים וסיפורים
הספר מבצע עכברוש והמחספר (שילוב המילים מחזמר וספר) ירח דבש מהכלא נכתב על יסוד שני תסריטים לסדרות טלוויזיה ומכיל שני סיפורים: מבצע עכברוש וירח דבש מהכלא.
1
ביירות היפה חגגה את השניות הטבועה בה, ראוותנות מנקרת עיניים, חיי שעה צוהלים, תוך התעלמות מהר הגעש הפנטי הרוחש במאבק האכזר על השליטה. עלי הסב בכורסת עור במרפסת בית קפה של מלון מובנפיק הצופה לים. נצנוצי הגלים האדומים מקרני השמש שלחו ברכת שלום לעוד יום של תהפוכות. הוא מצץ בהנאה מהנרגילה, התמסר לאדים המסמאים, הביט בעודה, יפהפייה בת שש עשרה. הם הכירו לפני שבוע במסיבה רוחשת במועדון סטריינג' פרוט האבן השואבת לכול מי שמפגין נוכחות בביירות. עודה פיזזה עם נער ועינו התבייתה עליה בלי יכולת להתנתק. עלי רמז לשני שומרי הראש החמושים שליוו אותו כעלוקות. הם קלטו בזריזות הרמז. ניגשו אל הזוג, תפסו את עודה בכתפה ולחשו לאוזנה. הבחור המפוחד נעלם. כול מי שטיפת שכל בראשו לא מעז להתנגד לשומרי הראש של בן התפנוקים של מנהיג ארגון הטרור השולט בעיר. מאז עודה מבלה עם עלי, ומבליטה בגאווה את חמוקיה שהזדקרו עם שדרוג מעמדה.
היא לבשה את נעלי העקב של קרוקס, שמלה מבית דיור ועל ראשה סרט שעליו הוטבע בחוט בצבע זהב פסוק מהקוראן. עלי נהנה מהמבטים שהגניבו אליו החוגגים בבית הקפה. כמה זמן יחזיק הרכש החדש, מלמל גבר צעיר שהשקיף עליהם מאחורי תפריט. עלי שאף שאיפה עמוקה מהנרגילה. עודה חייכה חיוך מתרצה. בפינה חשוכה ישב עבדאללה, עב הכרס והחייכן ולגם קפה. בליבו שטם את בן העכברוש, כך כינה את הבן המוחצן של מנהיג ארגון הטרור שהשתלט על לבנון.
עבדאללה חי בביירות שמונה שנים, חש את המקום כביתו השני ושינן את ההיסטוריה רבת התהפוכות, כמתחייב מתפקידו. הוא הכיר את פירוש השם ביירות, באר, באר שואבת למזימות, קנאות ואיבה שלא יודעת שובע. במקום זה ממש הילכה ההיסטוריה. נצנוצי הגלים עם האודם הרך הטביעו את הפיניקים, השכיחו את המשפט של הורדוס מלך היהודים שמשל כאן ושפט את שני בניו ממריָם החשמונאית על בגידה וניסיון לרצח אביהם, זו העיר שעברה מכיבוש לכיבוש, מהערבים לצלבנים, ושוב צלאח א-דין ושוב הצלבנים ואחריהם אמירים דרוזים, מוחמד עלי המצרי והעותומנים. ואז באו האנגלים והצרפתים, העצמאות של לבנון, מלחמה בין מיליציות יריבות על רקע עדתי-דתי ועכשיו זרעו הנהנתן של מנהיג ארגון הטרור יושב מולו, שואף גלי סם מנרגילה. ועל הכול, עברה המחשבה, מכסים גלי הים הרוגעים, מבליעים את ההיסטוריה במעמקים.
עלי נטל את הטלפון, הנייד חייג לאחד השומרים: "שידליקו את הטלוויזיה". תוך כדי כך הצביע על שעונו. השומר מיהר אל מלצר, לחש באוזנו, וזה מיהר אל האחראי משמרת שמיהר לשנות את ערוץ הטלוויזיה. ראשו של מנהיג ארגון הטרור הופיע על המסך עטור כיסוי בנוסח שיעי. כאשר ראה את חיוכו של אביו טפח עלי על כתפה של עודה והצביע בתחושת ניצחון לעבר הדובר. היא השיבה בחיוך מרוצה.
עלי השים עצמו מאזין, התמכר לשאיפות הנרגילה. עודה מזגה קפה מהביל מפינג'אן. ידה נעה בתנועה טקסית אנכית, מלמעלה למטה ולהפך, לגמה מהקפה, פלטה קול של שביעות רצון וטעמה כזית ממגש גדוש בקלוות.
עלי לחש באוזנה: "מאללה באה לו הנבואה". משב הרוח של קולו התמזג עם ריח הקפה. כאשר ליקק בלשונו את אוזנה חשה עקצוץ מאבן בגופה. "הערב בשעה רבע לחצות", המשיך, "במקום הקבוע, למסיבה של מסעוד". כאשר חש בהשפעת מעשה לשונו המשיך בליקוק איטי ולִחְשש: "תביאי סל בשביל הבקלוות, אל תשכחי".
מאובנת הצליחה בקושי להוציא הגה מהפה. לבסוף פלטה: "אל תאחר כמו בפעם קודמת. ולמה אתה אוכל כול כך הרבה בקלוות, שמור על הגזרה אהובי".
"הבקלוות לא בשבילי, השיב, ואל תשכחי את הסל". תוך כדי כך הגניב מבט חושד על הטלפון הנייד שעל השולחן: "שישמעו הציונים, יחרב ביתם".
שלושת החברים ציינו את יום המאה לפיטורים מהחברה להפקת מוסיקה, בשיר נכאים, מלווה בניגוב חומוס בפיתה ובירה. אביב, דודו ושלומי אילצו עצמם לשמוח כאשר בלב קיננו תוגה ודאגה. שלוש גיטרות ודרבוקה הצטרפו אל שלושה הפיות, ובעודם לועסים פיתה שרו פזמון היתולי:
מדינה אכלה
מאכילה חרטא
הכי הכי טובה
בעכוז שלי בעטה.
השמחה בדירה בשלמה המלך 7 בתל אביב נקטעה בצלצול ארוך של הפעמון מדלת הכניסה. השלושה, שידעו במי המדובר, התעלמו. הייתה זו הארוחה היחידה באותו יום. הפיטורים השאירו אותם עם חשבון בנק ריק.
לאחר שחזרו מטיול השחרור מהצבא השקיעו את מרצם בעבודה, נהנו מכל רגע, וציפו לקצור את היבול בעתיד. הקורונה קטעה באחת את חלום המוסיקה והתחלפה בצליל התובעני של בעל הבית. הם בהו זה בזה, אביב המתולתל והנאיבי, דודו היפיוף ושלומי המסוגר, שמרו בליבם את התסכול והתעלמו מקול הפעמון המעצבן. הצלצול הבא היה ממושך, טמן בצליליו את הרוגז של בעל הבית.
אביב התבונן בדודו: "תורך יא אחי".
דודו השיב: "הייתי פעמיים" והסתכל בשלֹומי: "תתכבד".
שלומי, שהמשיך לנגב שאריות החומוס מקערית הפלסטיק, מלמל: "מה אגיד לו, כל התירוצים נגמרו".
בעל הבית קרא בקול: "בחורים, אני יודע שאתם בדירה, שמעתי אתכם חוגגים, שכר הדירה הוא הפנסיה שלי, מקור הפרנסה". תוך כדי דיבור שיגר מכתב מתחת לחריץ דלת הכניסה.
שלומי נחפז לגשת, נטל את המעטפה, פתח וקרא בקול: "מאחר ולא עמדתם בתנאי החוזה ובהתראות ולא שילמתם שכר דירה במשך שלושה חדשים אתם נדרשים לפנות מיד את הנכס".
"זה הקינוח להיום", העיר דודו.
"הזקן חי מהדירה, אין ברירה", הוסיף אביב.
דודו לקח את ההודעה, קימט לכדור וזרק בהינף של שחקן כדורסל לפח בפינת החדר.
"קליעה בול", העיר אביב, "ועכשיו מה עושים?"
"להורים אני לא חוזר, אפילו אם אתפגר", הבהיר אביב.
"גם אני לא", הוסיף שלומי, "בואו נארוז ונלך לפארק הירקון, הנוף שם נפלא ונעימת המים של הנחל ערבה מהצלצול הצורם".
בתגובה לא מחושבת, הכניסו בחופזה את מעט המטלטלים לשלושה צ'ימידנים: אוהל סיירים, שקי שינה וגיטרות. נפרדו מהדירה והשאירו פתק שהוצמד בנייר דבק לדלת הכניסה: "מצטערים מר אביתר הנכבד, עזבנו להיות חסרי בית ותודה על הסבלנות".
כשעל גבם המשא פנו לכיוון פארק גני יהושע הנושק לנחל הירקון. עברו ברגל את אבן גבירול, נפרדו מהעיר בתחושה של גולים בביתם, התנחמו מהחברות, התעלמו מהעתיד.
"בדואים נודדים בתל אביב", חייך דודו.
"משתחררים משכר הדירה, יוצאים מעבדות", השלים שלומי.
אביב שתק, מה טעם להתחכם. המשיך לשאת בליבו את משא האכזבה. כאשר עברו את הגשר מעל כביש מספר אחת נזכר במקום מוצל שבילה פיקניק עם המשפחה. הצביע לעבר עץ ענף: "המקום שם כיפי, נתמקם שם". עייפים גררו עצמם במעלה הגבעה, התיישבו על הקרקע והשעינו את הגב לגזע.
"אין כאן שכר דירה, חשמל, מים וארנונה" ותוך כדי כך הקיש דודו בכפו למזל שלוש פעמים על הגזע.
"תראו איך דואגים לעץ, טפטפות ומים מ'מי אביבים'", העיר אביב.
"אוויר הים ושמש חינם, נחגוג לו בשיר", השלים שלומי.
השלושה עלצו, פרטו על גיטרות ברקע השקיעה:
לַטֶּבַע תּוֹדָה
לְעֵץ־דִּירָה
לְעַלְוָה מְצִלָּה
הַלֵּל לַתּוּשִׁיָּה.
מילאו המימיות במים קרים מהמתקן בפארק. חזרו לאוהל והתכרבלו בשקי שינה. השאירו פנס לדים דולק.
"אני לא יכול להירדם", סינן אביב, "האמת – מודאג".
"גם אני", השיב דודו.
"צריכים לעבד תכנית", הוסיף שלומי.
"לחסל הקורונה, לחזור לעבודה, למצוא כלה חמודה עם אבא מסודר ונדיב, זאת התוכנית", התבדח דודו.
"דודו, תהיה רציני, נחשוב כמו במשימה ביחידה", הגיב שלומי.
"נשארו רק החלומות", השיב.
"סבתא שלי אומרת שמכול רעה צומחת טובה", התערב אביב.
"בסדר אביב, ננסה למצוא את הטובה, לא של הסבתא. העץ לא יצמיח אותה", התגרה דודו.
"נלך לישון, נחשוב מחר כשנהיה רעננים. היום המבואס הזה עלה לי על העצבים", חתם שלומי.
"יאללה לעולם החלומות", נענה דודו והניף הזרועות בתנועה תיאטרלית, "מחר יום חדש".
אביב התקשה להירדם, זז בשק השינה ופגע בשלומי ברגלו, "סליחה". שלומי, ישנוני, לחש: "הייתה לי הזיה מוזרה, חלום בהקיץ, אני לא יכול להירדם".
"מה זה היה?"
"העץ קיבל פרצוף, החל לזמר, העלים השמיעו רחש, באו כלות בלבן ועל בד הכיסוי של החופה היה שלט 'ירח דבש'.
הרעיון שדיברנו בדירה לא יוצא לך מהראש, זה סימן טוב לעתיד".
2
בחמש בבוקר עורר את הנמים קול כרוז מחריש אוזניים: "כאן המשטרה, לפנות המקום בהתאם לצו משרד הבריאות".
אביב התעצבן: "אפילו מכאן מגרשים, לא נותנים מנוח".
דודו פיהק: "נעבור למקום אחר, אולי החָארות יעזבו אותנו".
שלומי, כהרגלו, העמיד הדברים על דיוקם: "מה אתם רוצים מהם, זו העבודה שלהם".
"חרא של עבודה", הגיב דודו.
"נכין תכנית", תבע שלומי. נפרדים מקורי השינה התבוננו בו השניים בשאלה. "כמו בצבא, נכין להם קבלת פנים, כדי שייקחו אותנו ברצינות, ישר לכלא, שם נקבל מחסה ומזון חינם מהמדינה ונבצע את התכנית שהגינו 'ירח הדבש'", ואת המילים ירח דבש ביטא בהדגשה.
אביב: "מי ייתן לך להלחין שם?"
"פרה פרה, קודם נגיע לשם, רואים עלינו שאנחנו לא פושעים, נמצא מוצא, אנחנו ישראלים, מקצועיים בחיפופים", השיב.
"שלומי, אתה רציני?", תהה אביב.
במקום להשיב נטל שלומי את הפיקוד: "דודו אתה במאסף, תכין בוץ ולכלוך כדי להשליך על השוטרים". התבונן באביב: "אתה טוב בצעקות, אני אשגר כמה קללות עסיסיות כדי למשוך אותם אלי".
שלומי יצא מהאוהל והחל לצעוק לעבר השוטרים: "בני זונות, לא נותנים לישון בשקט".
המענה מהכרוז היה מהיר: "לפרק את האוהל ולעזוב המקום, אחרת נפרק אתכם".
"המקום ציבורי, אנחנו חסרי בית, אין לנו מקום אחר, תעזבו אותנו, תחפשו קורבנות אחרים!"
הכריזה חזרה שוב במדויק על אותם מילים, הפעם בטון נרגן.
"שמענו אתכם מניאקים, נראה אתכם באים", התריס שלומי.
השוטרים נערכו להתקדם לעבר אוהל הסיירים: "קריאה אחרונה, להתפנות מיד!"
ראו שאין תגובה, התקדמו במבנה, הגיעו לקרבת האוהל ודודו, שהמתין מאחורי מסתור השליך לעברם ענפים וכדורי בוץ שבלל בידיו. השוטרים הסתערו בחמת זעם עם אלות שלופות. דודו רץ במהירות והצטרף אל חבריו. שלושתם צעקו: "למה נטפלתם אלינו", "בני זונות", "אנחנו לא זזים".
אביב החל לברוח. דודו התעלם מהחבטות של השוטרים וקרא לעברו: "לאן אתה רץ?"
"אני לא יכול להיות בבית סוהר, מתבייש".
"ממי?"
"מההורים, מעצמי".
"מאוחר מדי לסגת, אתה בפנים", קרא דודו.
"אני לא יכול", השיב.
שלומי ודודו התנתקו מהשוטרים, הגיעו אל אביב וגררו אותו בכוח. השוטרים המופתעים אזקו את שלושתם, לקחו את הצ'מידנים והגיטרות לניידת.
תוך כדי נסיעה, בהביטו באביב, נזכר שלומי בפעילות בלבנון. אביב שמר על ציוד מודיעין מסווג במרפסת של בית שפונה מיושביו. הקשיב לרעשי הקרב המתקרבים, לא שם לב להודעת פינוי דחופה בקשר. כאשר גברו קולות הקרב קלט ההוראה "לעזוב המקום מיד", אבל סרב לציית משום שלא היה מסוגל להשאיר את הציוד המיוחד ללא שמירה. ממרחק ראה את שלומי ודודו רצים לקראתו מסמנים בידיים. כאשר הגיעו גררו אותו בכוח: "המקום מטווח, אידיוט!" כמה דקות אחרי שהתרחקו פגע פגז במרפסת וריסק את הציוד. השלושה שכבו על הארץ, הביטו זה בזה, התחבקו ופרצו בצחוק משחרר.
אביב תמיד מתעכב, מתלבט, נדרש לו זמן לעכל דברים, הרהר שלומי.
"על מה אתה חושב" התעניין אביב.
"על הגורל המתעתע, איך שגררנו אותך אז בלבנון וגם עכשיו", השיב.
"בסדר גוררים, אבל לאן?" תבע אביב.
בית המעצר באבו כביר היה מלא עד אפס מקום. השוטרים הנרגנים תבעו לא לשחרר את הבחורים שהתנפלו עליהם בעת מילוי תפקיד, כהגדרתם. הבלש שמעון ממרחב הירקון, שהיה בתורנות, בחן את הבחורים. תפקידו היה לאתר סוחרי סמים. ביקש לקרוא את פרטי האירוע. שוטרת הגישה לו את התיק. הוא גילה התעניינות בנערים.
"מה הסיפור שלכם?" שאל.
"מגרשים אותנו מכול מקום, חיפשנו מקום שקט", השיב דודו.
"יפה חוכמולוג, למה התנפלתם על השוטרים?"
"הסברתי, רצינו להגיע למקום שאפשר לשים את הראש".
שמעון הביט באביב, "גם אתה מחפש מלון?"
"לא מלון", התערב שלומי, "רק מקום שנוכל לבצע מה שתכננו".
סמי קלט את הדוברים, בחורים תמימים מבתים טובים. תכנן להסתייע בהם: "בסדר בחורים", העיר בלעג, "אעזור לכם להגיע לכלא."
הסדיר עם הנהלת בית המעצר העברה זמנית לבית כלא קרוב.
בהגיעם עברו תהליך משפיל של מתן תביעת אצבעות, צילום, בדיקה גוף לוודא שלא החביאו סם בנקבים, קבלת מספר, והחלפת בגדי האזרח בבגדי אסיר. הובלו לתאים נפרדים; בין הקירות האטומים וריח הצחנה קלטו את העקירה מהחופש והכניסה לחיי הבלהות הלא מוכרים בכלא.
הספר מכיל קישורים לעשר הלחנות של שירים הנכללים בו.
עדשה מוטרפת / עודד קפליוק
הוצאת "הדים", 190 עמ'
וירטואוז-צלם-סופר, שנולד בזמן הנכון ובמקום הנכון, החליט לשבת ולכתוב את מסכת חייו בדרכו שלו. כך נולדה לה יצירה מדהימה בשם "עדשה מוטרפת".
ישב הוירטואוז-צלם-סופר וחרש תלמים של שורות, שיצרו אוטוביוגרפיה הבנויה מאפיזודות חיים ריאליסטיות וסוריאליסטיות גם יחד. החוט המקשר ביניהן הוא המורה לנוי ולצומח, בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל", שדמותו המסתורית משמשת עבורו מקור השראה ומלווה אותו לכל אורך חייו בכל הרפתקאותיו והתנסויותיו המקצועיות והאישיות. כל עוד חידת הקיום, הרוחני והגשמי, שלה הקדיש המורה את חייו, לא תיפתר, ימשיך לזרום דם היצירה בעורקיו של תלמידו הנאמן.
האווירה הפטריוטית שאפיינה את "מקווה ישראל" בימים של טרום מדינה, עיצבה את תפיסת עולמו הרב-מימדי שבו משמשים ערכי הרוח והחומר בערבוביה, ממש כמו בשריון. בפרק "מרכבות מעופפות" הוא מספר את סיפור לידתו של המיצג "רעות ועוצמה", המוקרן באודיטוריום "המרכבה" ב"יד לשריון", שדרש היערכות צבאית מורכבת ומידה רבה של דמיון ואומץ לבצע רעיונות, שבחלקם היו כרוכים בסיכון.
קחו פסק זמן לראות את החיים דרך העדשה המוטרפת של עודד קפליוק. זכרו! לולא היד הוירטואוזית המכוונת אותה – היא הייתה ישרה מדי לטעמם של רבים.
שלום עודד
מעבר להפתעה לגלות צד חדש באישיותך, נהניתי מאד מקריאת הספר שמבנהו שונה ממה שפגשתי עד היום וסיפוריו מפתיעים ומעניינים.
קשה היה לי להפריד בין המציאות לדמיון, אך חשתי כאילו הכל ארע במציאות. ספרך היה מבחינתי חוויה מרעננת.
משה מורגנשטרן
דברים בהשקת הספר
במועדון לספרות של הספריה העירונית ברעננה
הרב ד"ר חיים שיין, מרצה ב"שערי משפט":
עודד קפליוק הצטרף בימים אלה אל היוצרים היהודים.
קראתי את הספר "עדשה מוטרפת" והוא מוצלח. כל מי שעוסק בצילום, ועודד עוסק בצילום במשך שנים, יודע שיש מציאות אמיתית ויש מציאות כפי שהיא נראית מבעד לעדשה. עודד קפליוק הצליח בראייה המיוחדת שלו באמצעות העדשה לראות וליצור מציאות מיוחדת והכישרון המיוחד הזה בא לידי ביטוי גם ביצירה הספרותית.
יש בספר סיפור שאני התחברתי איליו באופן מיוחד, גם משום שהוא בעמוד 188 וזאת החטיבה שאני שירתתי בה בשריון ואני קשור אליה מאד. זה סיפור מדהים שנקרא "השם המפורש" ובו מסופר על מושבניק צעיר שהתגלגל להודו ושם הוא מגיע למנזר ומכיר מאסטר וברגע העליון של המדיטציה המנטרה שהוא משתמש היא יהוה. ואז אותו בחור שהתגלגל להודו ולמנזרים בודהיסטיים חוזר בסופו של דבר למקורות שלו. זה בדומה לסיפור על האוצר שנמצא מתחת לגשר של רבי נחמן מברסלב, המציג את האמת שנמצאת קרוב מאד.
יש עוד מוטיב מעניין בסיפור הזה. אברהם מאפו, שכתב את "אשמת שומרון" וספרים אחרים, היה יושב על הר בקובנה ורואה את הנהר שזרם מתחתיו והוא היה משוכנע שזה הירדן. גם פה בסיפור של עודד מתואר נהר בהודו אשר נראה לבחור כמו הירדן.
מריים (מוקי) פרינץ, מנהלת מחלקת הספריות העירוניות ברעננה:
כאשר קראתי את סיפוריו של עודד קפליוק, דרך העדשה המיוחדת שלו, שקרא לה מוטרפת, התגלה לנו עודד לא רק כאיש תקשורת ובימאי בעל שם, אלא שדרך העדשה הוא פתח לנו את נבכי נשמתו, ראייתו הייחודית ושאר רוחו.
כוח ההבעה של עודד ושאר הרוח הם מתת כמו שאומר מאיר שליו בספרו "סוד אחיזת העיניים".
לכ'
עודד קפליוק
כאשר קיבלתי את הספר "עדשה מוטרפת", לא באמת התכוונתי לקרוא את כולו. חשבתי להציץ בכתוב על העטיפה ולעיין בכמה סיפורים באופן מקרי. אבל קראתי אחד ועוד אחד ולא הפסקתי.
לכל סיפור הייתה הפתעה חדשה עבורי, כל סיפור לקח אותי לפינה אחרת או לימים אחרים בזמן, הפגיש אותי עם טיפוסים ססגוניים או סיפר לי אגדה מעולם אחר.
רציתי להגיד תודה למי שידע לכוון את העדשה לנקודות הרגישות וללחוץ על הכפתור שמביא את המציאות אל הקורא או יוצר אשליה.
בתודה,
שלומית לביא
מנהלת הספריות העירוניות בגבעתיים
לעודד קפליוק השלום והברכה !
משסיימתי לקרוא את הספר בא אני להודות מכל הלב.
הפחת רוח חיים בעצים ובצמחים, והוספת מימד אנושי לבעלי החיים, ולימדת אותנו כי אסור שליבנו יהיה גס בנו בהתייחסנו לחי ולצומח…
המעברים החלקים בין הדמיון למציאות, וחזרה, מוסיפים מימד של מסתורין, והופכים את הקריאה למרתקת ואפילו מותחת.
תודה על ההנאה והחוויה.
שלמה הלל
עודד שלום,
לפני מספר ימים גמרתי לקרוא בשקיקה את כל הסיפורים. אני רוצה להגיד שממש רותקתי בשעת הקריאה. היו רגעים שבהם הרגשתי כאילו אני שם; עם האנשים אודותיהם אתה מספר.
התרגשתי מהיכולת שלך לתאר את המפגשים האנושיים שאני מצאתי בהם מעבר ליכולת הביטוי, את הרגישות שלך. היו רגעים שהתקנאתי בך על היכולת לחוות כל-כך הרבה חוויות ובתחומים ובמחוזות רבים ומגוונים.
דליה
יפעת
לעודד, שלום רב.
זהו ניסיון ספרותי מרתק שאני מוצא בו עניין רב. הוא נותן ביטוי ליצירתיות מיוחדת ולראיה שונה של מערכות יחסים בין האדם לסביבה ובין בני אדם לבין עצמם.
שלך
גד יעקבי
נשיא המדינה
לכבוד
עודד קפליוק
תודה עבור ספרך, "עדשה מוטרפת", אותו הואלת להעביר אלי.
יפה עשית, שלאחר כל כך הרבה שנים של חוויות בעשייה התקשורתית, מצאת את הזמן להעלות מקצת מן האירועים המרתקים שעברת בחייך על הכתב ולהוציא ספר חביב לאור.
אנשים רבים פגשת בחייך, ולכל אחד מקצוע, זווית ראייה על עולמנו וחוויות משלו, השכלת לכתוב הכל בעט קלה ובניסוח משובב לב.
ראה ברכה בעמלך.
בברכה,
שמעון פרס
לחיות פעמיים
החלון במכונית שנעצרה לידי נפתח, ראש הופיע ושאג: "זוז קצת". המזגן פעל במלוא העוצמה, אבל הגוף רתח. מדוע מתקנים את הכביש בשיא התנועה, ביום לוהט, וגורמים פקק תנועה ענקי?
"לאן לזוז, אין לך עיניים?"
הנוסע במכונית שלימיני שלף חצי גוף והכה בידו על דופן מכוניתי. כל חבטה דמתה למכת פטיש אוויר. היד הזאת עלולה לקמט את הפח. יצאתי מהמכונית כדי לאמוד את הנזק. המכוניות מאחוריי החלו לצפור. מכוניות אחרות, בדומה לתגובת כלבים נובחים, החרו החזיקו אחריהן עד שהשיירה כולה צפרה במחאה על הפקק בחום הלוהט. שיצפרו, אמרתי לעצמי, בין כה וכה השיירה תקועה.
הנהג לצדי, זה עם כף יד הברזל, ניגש אליי. אדם בוגר עם שערות שיבה, רחב כתפיים, גבוה, שריריו בולטים, מחכים להזדמנות להתפרץ.
"מה אתה חושב לעצמך?" שאל בהתנשאות.
התקרבתי אליו. חיכיתי לאגרופו, אבל הוא מצמץ בעיניו, קימט מצחו ושאל בהיסוס: "אתה עידו הקטן?"
"אתה מתכוון אליי?" שאלתי.
"אתה לא זוכר?"
הנהגים נתנו דרור לכעסם והפעילו את הצופרים במלוא העוצמה. אבל הדמות השרירית לא התרשמה. הוא קרב אליי. עמדתי ללא נוע. לפתע שלח זרועות ועטף אותי בחיבוק. "ע' הקטן, אני לא מאמין", והנחית על שכמי צ'פחות ידידותיות. טפיחותיו החזירו אותי לנעורי, לתקופה שארץ ישראל געשה, והאנגלים עמדו לסיים המנדט ולהשאיר את היהודים טרף קל לערבים. באותה תקופה נשיאת נשק מגן הייתה כרוכה בסיכון, במאסר עולם ואפילו בהוצאה להורג בתלייה.
כל תלמידי הכיתה גויסו ל"הגנה". חולקנו לכיתות ונקבעו לה
מפקדים. עברנו אימונים מפרכים במקלות עץ – קפ"פ, קרב פנים מול פנים. לפקודת "ראש הך" הכינו עם האלה בראש היריב; "רגל הך", הנחתנו את המקל לרגל; "האויב מימין", ומיד נשכבנו על הקרקע כשהראש מופנה אל האויב. גם היום אם אשמע צעקה "האויב מימין", אשתרע על הארץ, גם אם יהיו שם דרדרים או אבנים. זה הרגל טבוע בדם.
צפירות הנהגים התגברו ולוו בחירופים ובקללות. אבל שנינו עמדנו זה מול זה, כאילו היינו נערים בחורשת האקליפטוס של בית הספר החקלאי.
מפקד הכיתה ב"הגנה" הורה להתכונן למגע עם כוח עוין, ה"פורשים". הכוונה הייתה לאנשי הלח"י, לוחמי חירות ישראל, או האצ"ל, הארגון הצבאי הלאומי. המפקד צויד בנשק. רעד עבר בגופנו, יוצאים למשימה מסוכנת. התזוזה נקבעה לשעה 19:45.
הזמן עבר בעצלתיים. לבשנו בגדי חאקי, הצטיידנו במימייה וחיכינו במתח. התחזינו לתלמידים בטיול מטעם בית הספר. צעדנו בטור עורפי בפרדס חשוך, תריסר דמויות הנעות בעלטה. מצחי נתקל בענפים. ענף עקשן חדר לעיני. פעם אחת התנגשו רגליי בצינור מים.
צעדנו בשקט. ניסינו לאתר בחושך דמויות נחבאות. ידענו שאם ניתפס עם המפקד נושא הנשק, נהיה צפויים למאסר ממושך ואפילו למוות בתלייה.
יצאנו מהפרדס אל שביל חצץ. לפתע התנפלה עלינו קבוצה של בוגרים. הם חבטו בנו והכו ללא רחם. שני גברתנים הפילו אותי, מעכו את גבי ולחצו אותו בכוח אל החצץ. האבנים כתשו את בשרי, לחצו על העצמות. ניסיתי להשיב מלחמה, אבל שני זוגות ידיים איתנות הצמידו אותי אל האדמה. לא יכולתי לעשות דבר, רק להיאנק. התוקפים נראו בחושך גדולים ממידתם. לפתע עזבו את המקום בריצה, ידי הברזל הרפו ממני וגבי השתחרר. מפקד הכיתה לחש, "אנגלים". נמלטנו שפופים אל מסתרי הפרדס, התעלמנו מחבטות הענפים בגוף. לפתע צצו מכל עבר חיילים אנגלים עם רובים, הקיפו אותנו וכיוונו אלינו את הנשק. הם ציוו באנגלית: "עצרו, ידיים למעלה". שני חיילים במדים קשרו אותי לעץ. אנגלי
שלישי האיר את פני בפנס. האור סימא את עיניי.
"מה שמך, ילד, אתה חבר בהגנה?"
לא הגבתי.
"היכן מוחבא הנשק?"
אין מענה.
האנגלי פנה לחברו וזה דָרַך טומיגאן. הרעש המוכר של דריכת הנשק העביר בי רעד.
"אם לא תדבר, נהרוג אותך".
הידקתי את שיניי ושתקתי.
האנגלי נתן פקודה. חברו קירב את הנשק למצחי. הרחתי את הפלדה המשוחה בשמן. האצבע על ההדק נעה.
"פעם אחרונה, היכן מוסתר הנשק?"
עצמתי עיניי. שלום אבא, שלום אחי אמנון, שלום למורים, לחברים. לא מסרתי, לא דיברתי. ואז שמעתי את נפץ הירי ליד אוזניי. שריריי היו מכווצים, השיניים מהודקות. זהו, כך נראה הסוף.
חלפו כמה שניות. לא הרגשתי כאב. האם אני בעולם החלומות? פקחתי את עיניי. שני האנגלים התירו את החבל שהיה כרוך סביב גופי וכבל אותי לעץ. אחד מהם טפח על שכמי בחביבות ואמר בעברית: " היית בסדר גמור, עכשיו עמוד בצד".
הבנתי שהם אנשי ההגנה שהתחזו לאנגלים וערכו מבחן אומץ לי ולחבריי.
הטפיחה ההיא על הגב נשארה חקוקה בי כמו טביעת אצבע. היא דמתה לטפיחה שקיבלתי בלב פקק התנועה. "תגיד", שאלתי את האיש בעל זרוע הפלדה, "איך לא התביישתם להתאכזר אלינו, לירות בנער בן 13 כדור סרק?!"
"היו ימים", ענה בהנאה מופגנת, "תראה איך חישלנו אותך".
"ואלה מהאצ"ל היו גם הם מההגנה?"
"מה אתה חושב?" הוא קרץ בשובבות.
נהגים יצאו ממכוניותיהם: "מה זה, מפגש מחזור? הכביש שלכם? עופו מכאן". שני חמומי מוח ניגשו אלינו מאחור. ספרתי בלחש כמו בימים ההם: שלוש, שתיים, אחת ו… פנינו לאחור והסתערנו בשאגה כשעל פנינו הבעת רצח. השניים נסוגו בבהלה. נכנסנו למכוניות ונסענו.
מכשף
לבשתי את הסוודר האפור העבה, חבשתי כובע ויצאתי עם אבי להצגה ה"יומית". אבא אהב ללכת ברגל, אוטובוסים היו הכרח מגונה. בשביל מה נבראו הרגליים? היה שואל. וכך הלכנו לקולנוע "שדרות", כשהגשם מצליף בנו ואנו מוצאים מסתור מתחת לגגוני חנויות.
ליד אחת החנויות חלף לידנו תימני זקן וכפוף ובידו מקל הליכה מעץ מסוקס.
אבא, מזרחן וחוקר פולקלור של יהדות תימן, התבונן בו כמוצא שלל רב. "שלום", אמר במאור פנים.
הזקן התבונן בזר צחור העור המפריע לו בלכתו, אבל נעצר והשיב ברכה.
"מהיכן אדוני?" שאל אבא בעגה תימנית.
הזקן לטש עיניים במטריד, אינו יודע כיצד להגיב. הוא רצה להמשיך ללכת למחוז חפצו, אבל הגשם גבר והמחסה שעמדנו תחתיו מנע מהטיפות להרטיב אותנו. מעט נרגז, ענה, "ממושב אחיעזר", ורצה להמשיך בדרכו. אבא עצר בעדו ושאל בחיוך לבבי, "כוונתי, מהיכן בתימן?"
הזקן נראה מבולבל. מה לאדם זה, אשכנזי בהיר עור, ולמקום הולדתו בתימן? "לָמה?" שאל כלא מאמין.
"בבקשה, מהיכן אתה בתימן?"
כדי להיפטר מהמטריד, השיב הזקן, "מכפר בצפון, בהרים".
"מהיכן?" שאל אבי, כשכל מטרתו לקשור שיחה ידידותית עם הישיש ולדלות מידע פולקלורי ממקור ראשון.
סבלנותו של הזקן פקעה, "מה אכפת לך?"
אבי לא ויתר, עבר לדבר ערבית בעגה תימנית: "תגיד בבקשה, תגיד", אמר בקול תחינה מבויש.
הגשם פסק לרגע והזקן, שרצה לסיים את העניין ולהמשיך ללכת, השיב, "מהכפר חירבת איסמעיל מג'הול".
אבא זרח, וכדי לקבל אישור, הוסיף, "השיח' הישמעאלי באזור היה אבן אלאטאונה אל-וזיר".
הזקן המבוהל פער עיניים, כיווץ את מצחו והחל לרוץ, כשזקן התיש שלו מתנפנף והוא לוחש, "מכשף, מכשף". אבא המופתע התבונן בזקן הנמלט, מנופף במקל ההליכה, רץ כל עוד נפשו בו וממלמל, "מכשף, מכשף".
אולי לא נלך לסרט, הציע אבי, נטייל קצת, הלוא החיים הם סינמה מרתקת. הסכמתי עמו.
תופס הזבובים
"אתה רוצה ללוות שלושים 'חתיכות' לחוץ לארץ?" שאל מנהל המכון. "איזו שאלה", השבתי, "מי יסרב להצעה קוסמת כזו". ואולי, הרהרתי, זו אחת מבדיחות הקרש של הזקן.
"בעוד שבוע אתה ממריא". הוא חבש את כובע הקש רחב השוליים שכיסה חלק ממצחו, חייך והוסיף: "תתנהג יפה, כמה מהן בהיריון".
יום לפני הטיסה הודיעה מזכירת המנהל: "מחר בשש בבוקר תתייצב בנמל התעופה ואף מילה לאף אחד". היא לא ציינה את היעד ולא מסרה פרטים.
למחרת הופעתי בנמל התעופה בן גוריון, ועמי תיק צד עם בגדים להחלפה, כלי רחצה, ספר ותרמיל תרופות. המנהל קיבל את פניי: "תפקידך ללוות את המשלוח במשך שבוע. אם תרצה להאריך את התקופה, בבקשה, אבל על חשבון חופשה". ידעתי שהוא מצפה שאברר פרטים, אבל החלטתי שמוטב להמתין בסבלנות.
שיירה של משאיות התקרבה למטוס שחנה בפאתי הנמל. המשאית הראשונה, עמוסה בפרות, נעצרה לידו. הפרות היו שקטות להפליא, אפילו געייה אחת לא נשמעה. העובדים הכינו גשר מאולתר מהמשאית למטוס וזירזו את הפרות בגערות ובהנפת ידיים. הן צעדו על המעבר בעצלתיים ונכנסו למטוס. במקום נעלי עקב נעלו העובדים מגפי רפתנים, במקום מדי דיילות – סרבלים כחולים.
המנהל התבונן בחדווה בפעילות. "מה דעתך, בחור, יפהפיות?"
"נראות בסדר".
"מה זה בסדר, שופרא דשופרא, כולן בריאות ועם ייחוס מכובד. נו, תעלה למטוס".
"וכרטיס טיסה?" שאלתי נבוך.
"אין צורך, אתה מצורף לצוות".
וכך מצאתי עצמי מלווה שלושים פרות ישראליות בדרכן למולדת חדשה. עליתי על הכבש ונכנסתי למטוס. להפתעתי ראיתי רפת לכל דבר. מטוס הנוסעים שינה פניו; במקום מושבים – עמודים וקש, שתן ופרש שהדיפו ריח חריף. במקום נוסעים על שתיים – הולכי על ארבע. בחוץ חמסין, ובפנים מיזוג אוויר. דיילי הפרות קשרו אותן לעמודים והגישו להן מספוא.
משאית פרקה את מטענה ואחרת באה במקומה. וכך במשך שעתיים כורטסו כל הנוסעות. העמדות התמלאו והמטוס המריא. שלושת רפתני האוויר התיישבו במושבים דמויי סל, ומצאתי עצמי ברפת מעופפת ללא מקום מושב. מה הם מצפים ממני, שאוכל עשב ואקשר לעמוד? לא נורא, המרחק ליעד קצר. את הפיצוי אקבל בשהות בחו"ל.
המטוס פנה לכיוון טורקיה. כשנסקנו אל ההרים חדר הקור לעצמותיי. הפרות העלו גירה ולא התרשמו מהטיסה בגבהים. לבשתי חולצה דקה והקור המשיך להציק. הברירה הייתה לסבול או להיעזר בגופן של הפרות. נלחצתי אל אחת מהן, גופי קלט את חומה ונרגע. הייתי עדין, זכרתי את דבריו של מנהל המכון: הן בהיריון.
בעוד גופי נהנה מחומה של הפרה, עברנו מעל הרי אררט. נוח לא צפה זוג מוזר של אדם ובהמה מתחממים זה בגופו של זה מעל המקום שבו תיבתו נחה. וכורש ודאי לא שיער שצאצאי היהודים שחזרו מפרס לארצם, ישלחו בדרך ההפוכה עולות רגל על ארבע, שלכל אחת מהן יש ייחוס עד לדור עשירי, הרשום כדת וכדין בספר היוחסין של הפרות, שם האב והאם, התנובה וכיוצא באלה. אמותיהן הקדומות של פרות אלה היו דלות תנובה, וחלבן הספיק בקושי להשביע את הוולדות. הישראלים הפרו אותן מפרים מחבל פריזלנד שבהולנד, וכך קיבלו את המזיגה של חוסן רב ותנובה גבוהה. בסופו של התהליך נוצר גזע חדש, צברי-הולנדי, שנטל את הגביע העולמי בתנובת החלב ועבר את ההולנדים והאמריקנים. שמען של הפרות הישראליות הגיע למרחקים, והפרסים הזמינו פרות הרות לייסוד משק חלב מודרני. אני צמוד לפרה, גופי ניזון מחומה ומוחי הוזה על נוח וכורש.
הדיילים ערכו סיור ביקורת, סקרו את הנוסעות ושבעו נחת.
"מי עדיף, נוסעים על ארבע או על שתיים?" שאלתי את הדייל.
"תלוי באיזה נוסע על שתיים או ארבע מדובר".
"מה הכוונה?" ניסיתי לדובב אותו.
הוא נשען על מטאטא רחב, מאלה המשמשים רפתנים, וסיפר: "פעם ליווינו פושעים. כלאנו אותם בכלובים. הם לא סגרו את הפה, קיללו, צעקו וירקו ואפילו הטילו את מימיהם למרחק. לא הבנתי את שפתם. המלווים, אנשי המשטרה החשאית, התבוננו בשוויון נפש במתרחש".
"פעם אחרת", סיפר, "הובלנו פיל. מסוכן להטיס פיל לא רגוע, התנודות שלו מרגל לרגל מסוגלות לטלטל את המטוס. נתנו לפיל הרגשה טובה על ידי פיזור קש על הרצפה והוספנו כמה תרנגולות ששוטטו בחופשיות. הפיל חשב שהוא נמצא על קרקע מוצקה ונשאר רגוע".
בלילה נחתנו בטהרן, עירו של השאח; זה היה לפני מהפכת האייטולות. הגעתי למלון בחשכה. הנחתי את ראשי על הכר, התכסיתי בשמיכה ושקעתי בשינה עמוקה. בבוקר קמתי, יצאתי לחצר מגודרת ובה פרחי יסמין ריחניים. המלון, הגדר והנוף נצבעו בצהוב מדברי. במרחק נראו ראשי הרים מושלגים. צמצמתי את עיניי, האם אני הוזה, האם ייתכנו הרים מושלגים בנוף מדברי?
הצטרפתי לסיור של וטרינרים, פרסי וישראלי, בכפרים דלים, שבתיהם עשויים עפר. הווטרינר המקומי לבש חליפה והפגין אדנות. באחד הכפרים הראה לנו איכר מקומי את פרתו שאך המליטה, כורעת על האדמה ומפרכסת. הוא מירר בבכי, "על הפרה הזאת פרנסתי, עליה תקוותי, אנא אדוני רפא אותה". הווטרינר הפרסי בדק אותה, קבע שאין לה תקנה והציע לנצל את בשרה למאכל.
הווטרינר הישראלי ריחם על האיכר הנאנק בשברו. הוא כרע על ברכיו והתחיל להנשים את הפרה מפה לפה. ריאותיו פעלו כמפוח, כמעט התפקעו מהמאמץ, אבל הוא לא הרפה. חלפו כמה דקות של דומייה מתוחה, והפרה החלה להתאושש עד שלבסוף קמה על רגליה. האיכר אסיר התודה נשק את ידיו ובכיו התחלף בגניחות שמחה.
בערב, כשחזרנו מן הסיור, חיכתה לווטרינר הודעה: "עליך להתייצב מחר בבוקר אצל סגן שר החקלאות". הוא הופיע בשעה היעודה במשרד, שם נאלץ להמתין, איתות המבשר רעות. מזכירו של סגן השר קיבל אותו בקרירות. הוא ביקש לדעת מה אירע אצל האיכר ושאל בטרוניה: "למה היית צריך לפגוע בווטרינר המקומי?"
הישראלי לא הבין את השאלה. הוא לא פגע בווטרינר המקומי, רק עזר לאיכר אומלל במצוקתו והציל את פרתו הגוססת. מה רע בכך שהווטרינר למד שניתן להחיות פרה על-ידי הנשמה? על כך צריך להודות ולא להיעלב.
בערב הגיע למלון שליח ומסר ברשמיות שעל הווטרינר הישראלי לעזוב את המדינה בתוך 24 שעות.
"מדוע מגרשים אותי?" תמה הווטרינר.
"זו הוראה של שר החקלאות". הוא קיבל את הגזירה בכעס, אינו מבין מדוע גומלים לו בגירוש על מעשה טוב.
את יומו האחרון באיראן החליט לנצל לטיול כדי לצנן את הזעם. הצטרפתי אליו למסע לצפון, אל ההרים המושלגים הקורצים ממרחק. המטוס חצה מדבר זרוע בורות שנחפרו במרחקים קבועים לאורך קילומטרים. מה מקור הבורות פעורי הפה?
הווטרינר הסביר שאלו "קנטים", מנהרות תת-קרקעיות שמובילים בהן מים בעזרת כוח הכבידה מההרים המושלגים למדבר הצמא. באיראן חפירת קנטים היא מקצוע מיוחד; חופרי הקנטים, חפרפרות אדם, קטני גוף וחיוורים, עושים את עבודתם מתחת לאדמה ולעתים נקברים בתוכה.
בשעת צהריים הגענו לחווה בלב המדבר. מפתח אחת התעלות התת-קרקעיות נשאבו מים שנאגרו בברֵיכה. המים שינו את המקום, הפכו אותו לנווה מדבר עם עצי אגס, תפוח ושזיף עמוסי פרי. החום היה ללא נשוא, 39 מעלות צלזיוס. נדמה שהאדמה רתחה. פזלתי בערגה אל ההרים הרחוקים עטורי הלבן.
הגיע מועד הארוחה. שולחן גדול מידות הועמד בחוץ. משרתים הביאו קערות אורז ענקיות, לידן הונחו צלוחיות עם מיני תבלינים ובשר צלוי, צ'לו קבאב. נחיל זבובים הסתער על הררי האורז. הזבובים לא התרגשו מהחום ונראה שגם האורחים לא ייחסו לו משקל כלשהו. השולחן עמד במקום חשוף לשמש המחשמלת, ללא פיסת צל.
האורחים היו מגוון מוזר; מנהל החווה, הבעלים היושב דרך קבע בבירה, איש צבא השייך למשרד לביטחון פנים, שגריר המדינה בלונדון שבילה חופשת מולדת, כמה ילדים, הווטרינר המגורש ואנוכי.
בין נגיסה לנגיסה ניסיתי לקשור שיחה עם השגריר. רציתי לשאול אותו מדוע מגרשים את הווטרינר הישראלי מהמדינה. כשחשבתי שהשעה כשרה לכך, שמתי לב שהוא נועץ מבט מאושר בילד שישב בקצה השולחן. "זה הבן שלי שגדל בלונדון", הסביר, "חשבתי שהוא יצא 'חנוּן', אבל תראה איך הוא מצליח לתפוס זבובים. לא התקלקל באירופה, יצא פרסי אמיתי". על פני השגריר עלה חיוך של גאווה. התבוננתי בזאטוט שהסיט במהירות את ידו ותפס בכפו זבוב אחר זבוב.
סיפרתי לשגריר על התקרית שאירעה לווטרינר הישראלי. הוא לא הבין מה לא ברור בהחלטת השר. "אכן הווטרינר עזר לאיכר והעשיר את רופא הבהמות המקומי בידע, אבל השאלה היא לא מי וטרינר טוב יותר. לאחר שהווטרינר הישראלי הביך את המומחה המקומי, היה חייב שר החקלאות לבחור באחד מהשניים. הישראלי יישאר כאן שנה או שנתיים, אבל הווטרינר המקומי יישאר כאן תמיד. לכן בחר השר בצדק בווטרינר המקומי והורה לישראלי לעזוב את המדינה, כדי לשמור על כבודו המקצועי של המקומי". הוא סיים את דבריו והביט בגאוות אב בבנו, תופס הזבובים. כך למדתי על בשרי שיעור בקדמה נוסח המזרח.
גיבור בעל כורחו
"שמי פייטלוביץ. קניתי מסוחר עתיקות כתב יד שלך".
"סליחה, אני מניח שזו טעות".
"שמך הוא זה וזה?"
"כן, זהו שמי".
"רכשתי כתב יד שלך".
"אתה טועה, מר פייטלוביץ", השבתי לו, "אני לא עמוס עוז ולא עגנון", ורציתי להניח את אפרכסת הטלפון.
הוא חזר בעקשנות על שמי. "זה שמך?" שאל שוב.
"זה שמי אבל אין שום סיבה לקנות את כתב ידי. אם קנית, בזבזת את כספך".
"קניתי את כתב היד מסוחר בשוק הפשפשים. כתוב שם שמך".
הסקרנות כרסמה; למחרת בבוקר הופעתי במשרדו. הוא שלף תיק בלה, שנדף ממנו ריח עבש. על התיק היה כתוב: "מלחמה". זיהיתי מיד את כתב ידי. פתחתי את תיק הקרטון והתחלתי לעלעל בדפים שדהו מיושן. וכאילו אמרתי שלום למכר ותיק. גלי הזיכרונות שטפו אותי.
בתקופת ההמתנה למלחמת ששת הימים חנתה היחידה שלי במדבר. ישנו באוהלי שדה. השריונאים נהנו מיתרון. הם נטו אוהלים בצד כלי הרכב, ביום מצאו מסתור מהחמה, ובלילה – בתוך הטנקים – מהקור המקפיא. מולנו ניצבו מאות קני תותח של המצרים. התחושה הייתה קשה. בכל רגע עלולה להתחיל המהומה והקורבנות יהיו רבים.
באווירת האי-ודאות היה אפשר להבין לרחשי לבה של סמלת שהייתה מתגנבת לעת ערב לחניון ונצמדת לחברהּ, חניך בקורס קציני שריון שגויס עם בני מחזורו למלחמה. היינו צופים בה בבוקר, לאחר "קרב הלילה", שערה פרוע, עיניה טרוטות ובגדיה מרושלים. הבנו ללבה, כל ביקור התנהל בהנחה שזה יכול להיות המפגש האחרון.
עשרה ימים בקור המדברי הכריעו אותי. לקיתי בשפעת ולא יכולתי לעמוד על רגלי. הגוף קרס. רגליי דמו לרגלו של פיל. השרירים כאבו וה"צירים" חרקו. בית יציב בבאר שבע שימש בית חולים מאולתר. שכבתי שם דואב במיטה, מנותק מהעולם.
בבוקר חמישה ביוני, בשעה שמונה, ייללו הסירנות. נצמדנו למקלטי הרדיו. הודעה לקונית הכריזה על פרוץ המלחמה.
כל החולים, ללא הוראה או החלטה, פשטו את החלוקים ולבשו מדים, נטלו את נשקם והעמיסו את הקיטבג על הגב. מצאתי את עצמי בתוך המון חולים, מצטרף למנוסה הכללית מבית החולים.
האחיות והרופאים ניסו לעצור את שטף הבריחה, בייחוד את החולים הקשים. זכור לי חייל צולע, מדדה על רגל אחת, שלהקת אחיות ורופאים מנסה לעכב בעדו. הוא קיפץ ונמלט מהם כאילו קפאו שד.
איני יודע איזה נס רפואי חל בי. הידיעה על פרוץ המלחמה חלחלה לגופי, זרמה בעורקיי, הפיחה בי עוצמה. בלי הסבר הגיוני יכולתי ללכת ואפילו לרוץ. מי היה מאמין?
הרחק מבית החולים תהיתי: מה עושים עכשיו? איך חוברים ליחידה? איך מגיעים לחזית?
בקצין העיר שאלו אותי: "מה התפקיד שלך?"
"תרבות", עניתי. הפקידה הצביעה על חדר סמוך והורתה, "תחכה שם". המתנתי שעה ועוד שעה וחזרתי אל הפקידה. זו ראתה אותי וסיננה: "היחידה שלך עמוק בקרב. אי אפשר ליצור איתם קשר".
במגרש החניה עמד טנדר צבאי. ניגשתי אל הנהג ושאלתי:"מה אתם עושים כאן?"
"ממתינים, משועממים".
בלי לחשוב שאלתי : "רוצים להגיע לחזית?"
"בהחלט", ענה הנהג.
"נזוז", אמרתי. וכך השתלטתי על חוליה שהייתה שייכת לגלי צה"ל.
נסענו לכיוון הגבול עם מצרים, בלי לדעת היכן פרצו הקרבות ומה נדרש כדי להימצא בחזית. לא בדקתי אם יש בטנדר מלאי מזון ודלק. רוח תזזית פעמה בי – שילוב של רצון לתרום ויצר הרפתקנות – להגיע לחזית. ברשותי היה מכשיר הקלטה כבד. כדי להפעיל אותו היה צורך בשתי ידיים. משום כך ויתרתי על הנשק האישי.
הטנדר גמע מרחקים. בסמוך לגבול עם מצרים נקלענו לפקק. מאות מכוניות, נגמ"שים, משאיות, ערב רב של כלי רכב נלחמו על הזכות לנוע בנתיב צר.
ככל שהתקדמנו, התעקל הנחש הממונע עד שהכביש הסתיים והשיירה פנתה לדרך חתחתים מעפר. הנהג הביט בי כשעל פניו נסוכה דאגה. הטנדר שלנו היה חריג בכוח הצבאי המשוריין. הנהנתי לאות הן, משמע – להמשיך.
לפתע הגיחו מהשיירה כמה אופנועים של המשטרה הצבאית. צפירותיהם החרישו אוזניים, והשוטרים סימנו בידיהם לפנות דרך לזחל"ם. "זה אלוף הפיקוד", קרא מישהו לידי. הוריתי לנהג להיטמע בשיירה. שוטר צבאי פקד עלינו לעמוד בצד. "אנחנו עם האלוף", אמרתי לו. הנהג התאמץ להשיג את שיירת האלוף עם הטנדר המקרטע. לפתע פנה הנגמ"ש אל גבעה בצד הדרך ונעמד בפסגתה. הטנדר שלנו נעצר במרחק של כבוד מחוליית הפיקוד הקדמית של אלוף הפיקוד. הרכב נראה כמו כוורת רוחשת. תריסר קצינים חבושים קסדות דיברו ללא הרף במכשירי קשר. הקולות התערבבו זה בזה והוסיפו למהומה.
ממרום הגבעה צפיתי בשיירה הארוכה הנעה לאטה בדרכי עפר. רעמי פגזים נשמעו במרחק.
מה עושים? אנחנו בלב המדבר, אין לי מושג היכן אנחנו ואיך מגיעים לחזית.
בעוד אני תוהה, קרב אחד הקצינים מנגמ"ש הפיקוד. "מי האחראי?"
"אני", השבתי בקול בוטח.
"מה אתם עושים כאן?"
"אני צריך לראיין את האלוף לגלי צה"ל", השבתי.
"האלוף עסוק, הוא מנהל את המלחמה, אבל נראה מה אפשר לעשות".
הוא פנה ללכת ולפתע סב אליי והעיר כבדרך אגב, "אתה יודע על מה אתה נשען?" לפני שהשבתי, הוסיף, "זהו מוקש נגד טנקים".
זזתי אחורה בבהלה. החרוט היפה הזה המזדקר מהאדמה הוא מוקש. נשענתי עליו כאילו היה עמוד ידידותי לתיחום מקום כלשהו. המוקש היה העצם היחיד על הגבעה השוממה זרועת האבנים ומוכת החום. אפילו שיח אחד לא נראה בה. בדרך הטבע נמשכתי אל העצם הנוצץ, אבל מדוע צבעו אותו בצבעים מושכים כל-כך? מי שהניח אותו כאן לא תיאר לעצמו שהצבעים הזוהרים ישמשו פיתיון להישען עליו.
בעוד אני מהרהר במוקש הפיתוי הערמומי, קרב מרכב הפיקוד אחד הקצינים ורץ לקראתי בהתרגשות: "האלוף יקדיש לך דקה, בוא מהר". רצתי עם מכשיר ההקלטה הכבד, מתנשף. הקצינים תמכו בכתפי והעלו אותי בתנופה לנגמ"ש הדחוס באנשי מטה. מימיי לא הייתי ליד מקבץ כה מרשים של קצונה גבוהה. הם הביטו בחוסר סבלנות בזר שפלש לתחומם. איני זוכר מה שאלתי את האלוף, ישעיהו גביש, אבל תשובתו נחרטה בזיכרוני: "שברנו את כוחו של הצבא המצרי". המלחמה רק החלה והדברים נשמעו מוגזמים. ובעוד הריאיון מתקיים נחת מסוק על הגבעה. האלוף סיים את הריאיון, קפץ מהרכב ופנה למסוק. רצתי אחריו ומסרתי לטייס את סרט ההקלטה.
האלוף המריא אל החזית שהתקדמה, ואני נשארתי על הגבעה עם המוקש היפהפה. הקלטת עם הריאיון הגיעה ליפו כעבור שעתיים. אנשי התחנה הצבאית שמעו אותו בשקיקה וקיבלו את הדברים בקול צהלה. הצנזורה אסרה את השידור כדי להגביר את מסך העשן. אבל כתבי התחנה קיבלו מסר אמין מהקו הראשון, שהעלה את המורל.
רכב הפיקוד נע, השרשרות טחנו-התיזו אבנים זעירות לצדדים. נסענו עם הטנדר בעקבותיו. הדרך הפכה קשה, הרכב הקל הצליח בקושי לנוע. הנהג נואש והחליט לחזור. עליתי על אחד הרכבים הקרביים והמשכתי בחיפוש אחר החזית.
אני מתבונן בערגה בכתב ידי מאותם ימים, שהושלך בלי משים עם שולחן כתיבה ישן, וחש פעימות לב וריגוש: "שלוש יממות ברכב הפיקוד, במרחק מגע יד מהמפקד שהפך לאגדה. עמדתי לצדו, קלטתי את מבע פניו, תנועותיו, גוני קולו. לבשתי מדים צבאיים סוג גימ"ל, מרוטים וצהובי אבק, לראשי כובע מילואים רחב שוליים ששימש שמשייה במדבר. הנשק האישי שלי היה מכשיר ההקלטה הכבד, שעבר מדי פעם מכתפי לידי. לעתים, בסערת הקרב, סייעתי במעשה כלשהו. הגשתי לאלוף אוזנייה של מכשיר קשר, חיברתי כבל שניתק למכשיר הטלפון הצבאי. פעם אפילו זכיתי בהיסח הדעת לשאגה של האלוף. כשהבחין בטעותו וזיהה אותי, ביקש סליחה. תחת מעטה האבק, בבגדים מרוטים, קשה להבחין בדמויות המצטופפות ברכב. אבל התנצלות? השתאיתי".
הקריאה בכתב היד העבירה אותי אל רכב מפקד האוגדה, שאליו חברתי לאחר מסע הרפתקאות: "החיים מתנהלים תוך כדי נסיעת דהרה וטלטול. העיניים צופות קדימה לראות את הנעשה בקרב. ההוראות לעוזרים ניתנות במהירות, והם מדברים בשם מפקדם. אוזניות מוחלפות בחיפזון. החלטות מתקבלות בן רגע".
אני ממשיך לקרוא: "אריק שקט להפליא בקרב. אינו צועק, אינו מתרגש, מחושב, מדבר באטיות, נוסך ביטחון. ראיתיו באחד המעמדים הקשים במערכה. שיירת הפיקוד נסעה בצד רכב קל, דלק, תחמושת וכמה טנקים וזחל"מים. התקדמנו במרוץ מטורף כדי לחסום את צירי הנסיגה של האויב המובס. לפתע נפתחה אש. כמה חיילים החלו לרוץ בבהלה. אריק התרומם, נעמד על כיסא הזחל"ם, גופו בולט מהרכב כאילו היה זה סרט הוליוודי, וקרא לעומתם: 'בחורים, אם אני עומד כאן, גם אתם יכולים לעמוד'. הם נעצרו, התבוננו בו בהערצה, התעלמו מהפגזים שנורו וחזרו לרכבם באטיות מודגשת".
אני קורא את הדברים וחווה שנית את המעמד, חש את החלחלה שמעוררת השריקה העמומה של הפגז העף לקראתנו. אני רואה לנגד עיניי את גופו גדל המידות של אריק בולט מעל לרכב, מתבונן במשקפת למרחקים, עוזריו מגישים לו אוזניות של מכשיר קשר. והוא פוקד: "הפסק אש! העמדה למעלה, על ההר, היא של כוחותינו". הדבר נראה מופרך, הרי נענו בדהרה, קשה לתאר שכוחות אחרים הקדימו אותנו. והוא צדק. נצרנו אש וסגן הרמטכ"ל אישר שהמוצב בראש ההר, המשקיף עלינו, נכבש על-ידי כוחותינו לפני שעה קלה. אבל הפגזים המשיכו ליפול, ואחד מהם פגע בשיירה. היה צורך בקור רוח כדי לספוג פגזים בלי להשיב אש. בסופו של דבר אותר טנק מצרי תועה, שריד של כוח מובס, שהמשיך להילחם. דקה נוספת חלפה ועשן שחור התאבך ממנו.
העוצבה הבקיעה את המערך הגדול והמבוצר ביותר של המצרים במתחם אבו-עגילה אום-כתף אום-שיחן. הטנקים תקפו מהחזית ומהאגף בלי להתחשב בשדות המוקשים. הצנחנים תקפו מאחור, ויחידות חיל הרגלים הופעלו מהאגף. חיל הרגלים כיסח את הארטילריה ואפשר לשריון להתקדם. ובתוך כל המהומה הועברה יחידה נוספת, כאשר הטנקים מחפים בירי לימין ולשמאל, מעין ראה הים וינוס. כאשר נשבה המפקד המצרי של המתחם האדיר, הוא הסביר שהתמקד בשריון התוקף, וחיל הרגלים שפרץ מהאגף הפתיעו.
הזיכרונות נשאו אותי על כנפיהם. התקשיתי להבדיל בין כתב היד לחיזיון החוזר.
"ארבעה טנקיסטים קופצים מרכבם במעין ריקוד ניצחון. 'אנחנו שדים', הם צועקים למכשיר ההקלטה. אני רואה אותם צנומים, מכוסי אבק שחור מהול בשמן, מפזזים וצועקים: 'אנחנו שדים!'"
עברנו ליד מתחם אדיר, חלק מהכוח המיוחד שנאצר הכין כדי להשמיד את ישראל. עשרות קני תותח דוממים, עשרות טנקי 55T וSU–100 עם רשתות הסוואה וצבע טרי. כמה מארגזי התחמושת עדיין לא נפרקו. מתחם צללים, עיר רפאים של כלי משחית. יד נעלמה סילקה את החיילים, כמו נס מסיפורי המקרא.
מפקד הכוח שנלקח בשבי סיפר שפחד נפל עליו מהפנסים של שיירות צה"ל.
כתב היד הבלה מחזיר אותי לזחל"ם במלחמת ששת הימים. הרכב צפוף, גדוש ביועצים, ללא פרטיות. בגלל הצפיפות נאלצנו לעמוד. לעת ערב נשמעו התפוצצויות. היועצים העלו השערות: המצרים מכינים מכשולים למעבר כוחותינו. המפקד הקשיב להשערות וקבע – בניגוד לכולם – הם בורחים, יש להתקדם באורות מלאים. וראה זה פלא, אורות השיירות הנעות בחשכה, בניגוד לכללי הנוהל הצבאי, פעלו את פעולתם, כשם שאבוקות האש שהדליקו החבלנים באגף האחורי של מתחם אבו-עגילה העלו מורך אצל המצרים.
למחרת קצרה יחידתנו המותשת את פרי הרדיפה הגדולה. במבואות העיירה נחל, במרכז חצי האי סיני, נערכנו למארב לחטיבת שריון מצרית. טנקים מעטים עם מכלים ריקים מדלק תקפו את המצרים הנסוגים. השיירה המצרית כללה 400 כלי רכב והתפרסה על פני 15 קילומטרים. אני זוכר את דיווחו של אריק לשייקה: "השמדנו חטיבה שלמה, המלקוח הגדול ביותר של צה"ל בחצי יום".
הוואדי שבו התקדמנו נראה גיא הריגה. כלי רכב מפויחים, טנקים שרופים וגופות זרועות במדבר. הנחיריים קלטו ריח חריכה של אדם ופלדה. בחול המדבר נחקקו עקבות רגליים ונראו נעליים נטושות. במרחק נראו חיילי אויב נושאי נשק. מכונות הירייה טרטרו, והם מיהרו למצוא מחסה מאחורי גבעות ושיחים. הכוח לא התפנה להלום בהם, רק להניסם.
הזחל"ם שנמצאתי בו התקלקל, ונגררנו על-ידי רכב אחר. נענו בכבדות ונעצרנו. התרוממתי, גופי גלוי ואני צופה במתרחש כאילו היה זה סרט קולנוע. במרחק כמה מטרים מאיתנו ניצב שיח. החייל שלידי הבחין בתנועה בתוכו וירה צרור. כעבור כמה דקות צעק מישהו, "עוד אחד". הפניתי את מבטי ועקבתי אחר צרור נוסף הפולח את החולות ומגיע אל השיח. היורה קפץ מהכלי, ניגש לשיח וחזר עם רובה שלל. הוא התבונן בי ואמר: "למצרי היה חסם ברובה, אתה צריך לברך ברכת הגומל". ובעוד אני קורא את הכתוב, עולה בזיכרוני רעש הצרור הנע בחול המדבר, שבזכותו אני יכול לעיין עכשיו בכתב היד.
הגיע הזמן לעזוב את החזית, להביא את מלקוח סרטי ההקלטה ליעדם. עליתי על מסוק. הנחתי את ראשי ושקעתי בתרדמה. לפתע חשתי יד מטלטלת אותי בחוזקה. פקחתי את עיניי וראיתי שהגענו למנחת מסוקים בבית חולים בבאר שבע. אחים נשאו את הפצועים שהיו עמי במסוק. הם עברו עם האלונקות בין שורות של אימהות חרדות, שבחנו את הפצועים וניסו לברר את זהותם. אחת הנשים הסירה סדין מחייל, התבוננה ונעלמה. פניתי לכיוון ההפוך. שני חובשים עצרו בעדי והפנו אותי לשער בית החולים. "אני לא פצוע, אני כתב", צעקתי, "טפלו בפצועים". הם החזיקו בי וניסו להוליך אותי בכוח. "אני בריא", צעקתי בכל כוחי. "הוא בהלם קרב", אמרה אחת מהאימהות. דחפתי את האוחזים בי ונמלטתי בריצה. אחר כך התברר שהייתי תשוש כל-כך שמה שנראה לי כצעקה היה קול ענות חלושה.
הבטתי בנוסטלגיה בדפים הצהובים, שהחזירו אותי אל שדות הקרב. הנחתי אותם על שולחנו של סוחר העתיקות; נפרדתי מהם ומפיסת ההיסטוריה שחוויתי בנעוריי.
אהבת שקרים לבנים, מאת: עודד קפליוק
הוצאת ביקון, 192 עמודים.
ידידנו עודד קפליוק עושה זאת שוב. המפיק והבמאי של מיצגי השריון, המלווה את יד לשריון מראשית הקמתו של האתר, מגלה שוב את כישרונותיו הבלתי נדלים, גם בפרוזה. בספרו הקודם "עדשה מוטרפת", אשר סקרנו במדור זה (בגיליון 25, מארס 2007), באו לידי ביטוי אישיותו הססגונית וסגנון כתיבתו הווירטואוזי. גם ספר זה הינו אסופת סיפורים קצרים, אך הקו המנחה שלהם ברור יותר, ודן במורכבויות הקשר בין המינים. לכאורה, כל סיפור הוא עצמאי, אך הקורא נסחף אל רצף האפיזודות הריאליסטיות והסוריאליסטיות, אשר רמזים אוטוביוגרפיים יוצרים מהם מקשה אחת.
לספר שבעה שערים. את שער "אהבה ישראלית" פותח הסיפור "רעות לוחמים" (עמ' 59), המלמד על לגיטימציה שמקבלים מהלכים שלא תמיד מונעים משיקולים נשגבים, בשם קידוש מושג "הרעות". רעות אשר אינה מרפה מהלוחמים הנצחיים, ויוצרת מחויבות אין סופית כלפי הרע לנשק. זו המדלגת עשורים וחוצה יבשות. "ברעות שריונאים קבל את מספר הטלפון" (עמ' 61), אומר הרֵעַ המספר היושב בלונדון לרעו מאז היושב בסקוטלנד. הוא מנסה לעזור לו ונוקט במהלכים, הנסמכים על "קשרים" שיש לו. משהחבר מהעבר השני נוחל אכזבה, שאינה תלויה ב"שירות" שניתן לו מחברו, הוא פוטר אותו במילים "כרֵעַ לנשק … אני מקווה שתשתפר במשימה הבאה" (עמ' 62).
עצרו לאתנחתא ספרותית מעוררת נוסטלגיה, שגם מחזירה אותנו לקרקע של ימינו.
הספר שובה לב, משובח לטעמי ושווה לכל נפש. אהבתי את השפה ואת השקיפות, גמעתי אותו כמו מכור לטיפה עד כדי כך הוא סחף אותי. מפתיע ומעניין, עסיסי, עמוק ושוטף, עם זוויות, צבע ורוח מתוזמנים כמנגינה. זוהי יצירה!
ר.א.
"אהבת שקרים לבנים"
משחקי כוחות בין המינים, רגשות מתפרצים, עכבות, "שקרים לבנים" ורקמות יחסים נפתלות. בעט עוקצני מחויך, שוזר המחבר אפיזודות מהחיים, שילוב של מציאות ודמיון; חדירה לחדרי לב של נשים וגברים, לפעימות של דימום, כאב, צהלה ופיוס.
הכרה עם הגיגיהם של דמויות ססגוניות : איש מיוסר המתאבד במעבה גזע עץ הבאובב הסוגר עליו במחשכים; אישה שהביאה ג'יגולו מאיטליה ותקוותיה נכזבו; בת גלים מג'מייקה שירדה לזנות; "שועלי אהבה" שהפילו בפח נערות כדי להשיג אמצעים למחתרת; מאמן חיות שביקש ליצור ספינקס גור אריה יהודה; תוכי חכם שגילה ריב אוהבים וזעקת אישה גוססת המשוועת לעזרה.
45 סיפורים על מאבקים ומוזרויות, נחלת מי שחווה אהבה, אכזבה ו"שקרים לבנים" במאבק בין המינים.
הג'יגולו
שני בעלים היו לה ושניהם נפחו נשמתם. הולכי הרכיל קבעו – עין הרע. שום דבר לא יכול היה להזים את השמועה.
היא רכשה דירה בקומה הרביעית, קומה מתחתיי. בוקר אחד נשאו סבלים רהיטים כבדים בסגנון אירופאי מיושן, העלו אותם לקומה העליונה בעזרת חבלים שכרכו לגופם. היא פיקחה על מהלך העבודה, השגיחה שלא ישרטו את הכבודה. שערות שחורות משחור עטפו את ראשה, סככו עיניים בדומה לווילון. לבושה מוקפד, בגווני צבע שחור-אפור, ריח בושם חריף הילך לפניה ובישר על בואה. מאחוריה צעדה ילדה בת דמותה – שער פחם, ללא סלסול, גולש על העורף והמצח, ועיניים חקרניות עצובות הבוחנות את הסביבה.
בתחילה ניסתה הדיירת החדשה להתקרב אל השכנים, להזמינם לכוס קפה בדירתה, לנסות לקשור שיחה בחדר המדרגות או ליד מיכל האשפה הירוק, במקום שפורקים הדיירים את מטעני הזבל. אבל החשש מפני העין הרע היה לרועץ. הנשים התרחקו, מיאנו לקשור ידידות, הגברים צפו מרחוק, לא העזו לקרב אליה. שבועיים של ניסיונות סרק קיבעו את נוהגה לעתיד. היא הייתה מהלכת זקופת ראש, מישירה מבט, אינה סוטה לצדדים, עוטה חשיבות וממתיקה סוד. הבת הייתה נגררת אחריה באותו הילוך יומרני.
נהגתי להשקיף על דירתה, לנסות לחדור מבעד לחרכי התריסים כדי לדלות מעט מהמתרחש, אבל השגרה המשיכה להתנהל ללא שינוי. בבוקר הייתה ממהרת אל מכונית צהובה, מתניעה ומזנקת במהירות מהחניה. לפנות ערב חלפה עם בתה, כשאפריון השערות מסתיר את פניה, נבלעת במעלית הבניין. ככל ששמרה מרחק – כך גברו הלחשושים: "היא גלגול של אלמנת עכביש שחורה", "בת ארבעים וכבר קברה שניים".
המסתורין סביב האלמנה השחורה גבר כאשר התמקם בביתה גבר צעיר. הסביבה רחשה שמועות והקנאה עלתה לגבהים. אלברטו היה נער בן תשע עשרה, יפה תואר, בן דמות לדוגמן אופנה, לבוש בטוב טעם, מסופר קצר, מפיץ חיוכים לכל עבר וניחוח של בושם עדין אופף אותו. הדיירת הסתירה את הדוגמן בביתה, כמעט שלא יצא מפתח הבית. זה הגביר את הניחושים. "ייתכן שזה הבן שלה", "אולי זה הקורבן הבא". אט אט התרגלו דרי הסביבה לזוג המוזר. אלברטו היה נע ביעף בחניה משגר חיוכים. ונדמה שגם אצל השחרחורת חל שינוי לטובה. הריחוק שעל פניה התחלף בשביעות רצון מופגנת. הרכלנים קבעו שהשניים הם "זוג יונים בירח דבש".
בוקר אחד נשמעו קולות נפץ מהדירה. המכונית הצהובה הופיעה עד מהרה ופלטה את השחרחורת. היא זינקה אל המעלית. ואז נשמעו קולות ריב וצווחות. חלף שבוע והאירוע חזר על עצמו. קולות ניפוץ, קריאות גנאי וצעקות. סוף ירח הדבש, הרהרתי.
למחרת נשאתי, כהרגלי, את פח הזבל לחדר האשפה, קרבתי למיכל הירוק ואז הבחנתי לידי ב"אלמנה השחורה", עיניה צבות מבכי.
"מה קרה?" שאלתי בדאגה.
היא נשענה על המיכל, הסיטה בידה את מסך השערות, והשיבה: "זה אלברטו".
"מה קרה, הוא מכה אותך?"
– "יצאת מדעתך, הוא מקנא".
המשכתי להקשיב במבט שואל.
– "הוא מקנא כשאני יוצאת לעבודה, מרגיש כלוא בכלוב".
את הווידוי קטעה שכנה שנכנסה לחדר עם שקית ניילון גדושה בבקבוקי פלסטיק. השחרחורת הטילה בכעס את שקית האשפה ונעלמה. השכנה כיוונה אליי מבט תוהה-מאשים. רוקנתי את האשפה בהינף, פח הזבל פגע בחוזקה בדופן המיכל והשמיע קרקוש.
"בלי עצבנות, שכן", סיננה השכנה ברשעות.
שבוע חלף, המריבות בקומה הרביעית גברו. בבוקרו של יום שבת נשאתי אל הפח ערמה גדושה של עיתונים. דלת המעלית נפתחה והשחרחורת ניצבה בפינה, מטפחת מסתירה את פניה. בלי ששאלתי הסבירה: "אלברטו מקנא, סיפרתי לך".
– "אינני רוצה להשיא עצות, אבל משהו מוזר בזוגיות שלכם".
"כמובן", ענתה בקול כעוס, "אם מדובר היה בגבר המצב היה מתקבל כמחמאה".
"אולי", השבתי, "אבל אינך גבר, והסביבה רוחשת".
המעלית נעצרה בקומה הראשונה, זוג דיירים נכנס וקטע את השיחה.
בערב שוב נשמעו קולות הריב. המסתורין סביב הזוג גבר. התחלתי לחשוש לגורלו של עלם החמודות שנתפס ברשתה של האלמנה השחורה.
בשבת יצאתי כהרגלי לטיול בשדות המשתרעים ליד הבית, לתת לריאות לחוש מעט אוויר נקי מניחוח הטבע. השכמתי קום ונטלתי את פח האשפה הגדוש.
ליד המכלים ארבה לי השחרחורת.
"חיכיתי לך", אמרה ביבושת.
– "לי?"
-"כן, לך, רציתי להתייעץ", ולאחר שתיקה, "אתה פסיכולוג או משהו כזה?"
"דברי", אמרתי מבלי לגלות.
פגשתי את אלברטו בטיול לאיטליה. הוא גמע משקה בבית קפה בפיאצה במילנו, משך את תשומת ליבי ביופיו, בלבושו המהוקצע ובעדינותו. שמעתי הרבה על נערים הבולשים אחר נשים מבוגרות בארץ המגף, אבל הייתי בטוחה שאני חסונה מפיתוי. החמיא לי שצעיר יפה תואר כמוהו מתעניין בי. הוא חיזר אחרי במרץ, הזמין אותי לארוחה במקום קסום, קנה פרחים ומתנות. נכבשתי בקסמו. כשהיינו בתוך תוכה של מערבולת החושים התוודה לפני שהוא מקצועי".
– "כוונתך – ג'יגולו".
– "הכינוי לא חשוב, שיהיה ג'יגולו".
אותתי בראשי שהבנתי, והיא המשיכה: "בילינו שבוע מקסים, הוא נער עדין, נקי, מאהב נפלא". היא מוללה ידיה בסגר פח האשפה. "נשארתי שבוע נוסף ועוד שבוע, בילינו נפלא. אלברטו הבטיח לי שהפעם זה אחרת, שאני שונה. לראשונה בחייו הוא מאוהב".
– "והאמנת לו?"
– "הרגשתי ברקיע השביעי. הוא היה חבר, מדריך ומאהב, נשביתי בקסם". היא סובבה את אצבעה על מכסה הפלסטיק הירוק והמשיכה: "הגיע יום הפרידה. התחבקנו ובכינו. ואז הציע אלברטו לבוא לישראל. זה נשמע בלתי מציאותי. סיפרתי לו על בתי בת השמונה הגרה עמי, אבל הוא התעקש, טען בלהט שהאהבה תתגבר על כל מכשול. הסברתי לו שבילינו נפלא ולכל דבר יש סוף, שהוא צעיר וכל החיים לפניו. אלברטו כרע על ברכיו ברחובה של עיר לעיני עוברים ושבים, ובקול בכי, כשדמעות זולגות מעיניו, שכנע אותי שניסיון החיים שלו גדול פי כמה מגילו. בטחי בי, הפציר – ונעתרתי לו".
הייתה סמליות במקום שבו סופר המעשה, אבל אז לא חשתי בכך. הייתי שבוי בסיפור האהבה בין האישה הבוגרת לנער הזימה להשכיר. פניתי אל הברז בפינה והתחלתי לשטוף במרץ את פח האשפה. היא השליכה בעצלתיים את תכולת הפח, משסיימה קרבה אליי והמשיכה: "בארץ הוא כלוא בבית, מטלפן אליי לעבודה בכל שעה, בודק היכן אני נמצאת, חושש שאני יוצאת עם גברים אחרים, מבקש לדעת אם אני מסופקת די צורכי על ידו. כשהוא לא משיג אותי בטלפון הוא מתרגז ומנפץ בלהט כלים ורהיטים. הוא לא מסוגל להיות כלוא, רוצה לצאת לבלות בבתי קפה ובדיסקוטקים, מפציר בי שנתחתן".
אחד השכנים בא להשליך פסולת, הציץ לעברנו בחשד. יצאנו בחופזה ופנינו כל אחד לדרכנו.
בערב שמעתי נקישות על דלת הכניסה. שכנה שהתארחה אצלי פתחה את הדלת, חזרה מבוהלת ובפיה בעתה: "העכבישה באה אליך".
הכנסתי אותה במאור פנים. השכנה צפתה במתרחש ממרחק.
– "אלברטו רוצה להתחתן. טוב לנו ביחד ואני מרגישה צעירה בעשרים שנה".
קטעתי את דבריה: "אפשר להתעלם מהבדלי הגיל והתרבות, אבל המקצוע שלו הוא אורח חיים. הצירוף של צעיר ופרוצה ממין זכר הוא מרשם לאסון, הזיווג לא יחזיק מעמד זמן רב", טענתי בהיגיון.
השכנה זקרה זוג אוזניים, לא האמינה למשמע אוזניה.
סיכמתי בסמכותיות: "ג'יגולו נשאר ג'יגולו".
היא הגיבה בטרוניה: "אני לא מסכימה" ויצאה במופגן. השכנה הגיבה בלגלוג: "כנראה שהיא ציפתה לשושבין".
חלפו כמה שבועות. השכנים התרגלו לזוג המוזר. נראה שאלברטו התביית. ראינו אותו נושא סלים מחנות הירקות ומהמכולת השכונתית. בערבים יצא הזוג לטייל שלובי זרוע והבת מזדנבת אחריהם. נדמה שלמרות הכול ידה של האהבה הייתה על העליונה.
בוקר אחד, בהיכנסי לחדר האשפה, הבחנתי בה מרוקנת בחרון אף תכולת מזוודה לתוך המיכל. שלא כדרכה היה לבושה מרושל. היא התעלמה כליל מנוכחותי והשליכה בחמת זעם חולצות מבהיקות בלובנן, חליפה הדורה, בקבוקי אפטר שייב, קלטות וידאו ותמונות ממוסגרות.
"מה קרה?" שאלתי.
– "הצעתי לאלברטו שיסע לזמן מה לאיטליה, לראות איך נרגיש בפרידה".
"נהגת בחוכמה", השבתי.
" מה כל כך חכם", ענתה ברוגזה, "הזבל הזה עבר אל חברתי הטובה".
תוכי – שתוק!
בדיוק בשעה עשר שמעתי גלי קול אפל בעל גוון ארסי צורמני ומבטא רומני. מה יש להיגוי הגברי הזה לפמפם לחלל שעה שאני רוצה להאזין למוסיקה. לא הייתי צריך להטות אוזן, רק לפתוח את החלון והדברים הלמו בתוף : ח-א-ר-א-י-ת,
ח-א-ר-א-י-ת כ-מ-ו-ך! והקללות נמשכו כאילו התקלקל מנוע דיבור.
למחרת רחרחתי ברב הקומות מול ביתי, בדקתי בשקידה את תיבות הדואר, במאמץ לאתר את מקור הצעקות. עשרים ושמונה שכנים דרים בבית. איך ניתן למצוא את בעל הצווחות. אולי אנסה לברר אצל השכנים ומיד נמלכתי, הרי הדיירים במגדלים מסתגרים ושומרים בקפדנות על פרטיות. מי יודע מה מסתר בתוך כלובי הרב קומות.
החרפות התמידו גם למחרת : נ-ב-ל-ה ש-ת-מ-ו-ת-י כ-ב-ר! הקול נשמע רהוט, קצת צווחני, אבל מריר דיו. סקרתי את החלונות המוארים, אבל כולם התגוננו בווילונות ובתריסים מוגפים. כלאו את הסודות בפנים.
התרגלתי לקולות הליליים. הם היו לי כמו אמבולנס מגן דוד אדום הצופר כדי לפלס דרך בפקק תנועה, או קרקור העורבים ליד עץ הפיקוס העבות. עד שערב שבת אחד, בשעה עשר בדיוק, הקול המוכר עבר ערבול. בצד ביטוי רומני שמעתי קול עם חית גרונית קשה מתנגנת: מ-נ-י-א-ק, י-ה כ-ל-ב ב-ן כ-ל-ב.
הזוג הזה לא מצליח לשמור את מטחי השנאה במרחב המוגן שלו. בכל שכונה יש כבשים שחורות ודווקא מזלי איתרע שזוג הניצים קינן מול ביתי.
אט אט הפכו הקולות לדיאלוגים, קול צלול של האיש וקול ענות חלושה של האישה. וככל שקולו של האיש גבר כך נחלש קולה של האישה.
בערב תשעה באב, כשאוויר דמם, המכוניות לא הרעישו ואפילו העורבים הפסיקו לקרקר, בקע מהבית ממול קול צורמני מהרגיל, כאילו ביטא נקמה ולעג. אותה מילה ח-א-ר-א-י-ת, אבל הביטוי היה שונה. האם אני מדמיין? ולהיכן נעלם הקול השני עם החית המתנגנת?
למחרת נתלו בשכונה מודעות אבל. אחת מהן הודבקה על שער ביתי. באתי לניחום אבלים. טיפסתי במעלית אל הקומה השלישית, הדלת הייתה פתוחה, האבלים ישבו בסלון ולעסו מבחר פיצוחים. חיפשתי את השירותים והגעתי בשגגה לחדר המיטות, ומהחלון יכולתי להשקיף אל ביתי ואל הנוף הנשקף על הכרמל. בחדר הייתה מיטה גדולה, נברשת עשויה קריסטלים, כלוב ענקי, שדלתו פתוחה, ותוכי שהשקיף עליי משידה. רציתי להכניס אותו לכלוב וזה הביט בי בעיניים קטנות: "ח-א-ר-א, ח-א-ר-א, ח-א-ר-א". "חארא אתה בעצמך", השבתי.
התאכזבתי משום שסיפור ילדות על דוליטל של תוכים קינן בי משכבר וחלמתי על שיחה עם תוכי חכם, לא מאלה הצהובים- אפורים-זעירים, הצורחים-מקרקרים שטויות, אלא תוכי שצבר ניסיון חיים ארוך, שראשו הציפורי מלא תבונה, שיודע לדבר, להגות מילים, אחד שאם הייתי תוכי הוא היה לי שווה ערך. היה נדמה לי שהתוכי שלפניי הוא מהסוג הזה, תוכי יפה נפש, לא קוף-תוכי של גן חיות ולא תוכי מחמד המשמיע קול אזעקה של מכונית כדי לזכות בקומץ גרעינים ולהטיל לשלשת חריונים.
הקרואים פנו להלוויה. סקרתי שוב את חדר המיטות, את השידה והשעון העתיק ולידו הבחנתי בתרופות בצבעים וגדלים שונים. התוכי כבר היה בתוך הכלוב, רגליו לפתו פיסת עץ מעוגלת ומקורו פיצח זירעוני חמנייה. אפילו לא הפנה אליי מבט. שעה שהוא לעס חישבתי את המהלכים.
"תוכי-תוכי-תוכי", קראתי. הוא לא הגיב.
"חארא, חארא", הוספתי. והוא השיב במבטא רומני : "שתמותי, שתמותי". "כלב", אמרתי והוא לא השיב.
חזרתי לביתי עם מועקה : משהו מוזר בתוכי הזה, אני חייב לפתור את התעלומה.
בביקור הניחומים השני לחשה לי העוזרת, זו שהגישה תקרובות לאבלים: "בושה למות ככה". לשם נימוס הוספתי :"כך דרכו של עולם". "לעולם, לעולם", יבבה וכיסתה עיניה בכפות הידיים, "בלי לב". לא ירדתי לסוף דעתה. היא נראתה נסערת. "הלב הוא סם החיים", אמרתי בהשתתפות. "אין לב", אמרה ומיהרה להסתגר במטבח.
השיחה הבאה עם התוכי התנהלה במתח. ניגשתי ישר לעניין. "שמע תוכי, שיגעת אותי בצריחות שלך; אני בהחלט מבין תעלולים, אבל נדמה לי שעברת את הגבול". זה שילח רגל, נטל זירעון והגיש את החמנייה למקור. "או קיי, אם אתה רוצה להתחכם, אלמד אותך לקח. שמע את הסיפור תוכי חכם".
האישה חולת הלב רבה עם הבעל גדול המידות. היא הצטנפה במיטה, סבלה כאב, התפתלה, התקשתה לנשום, נאנקה, קראה לעזרה.
"עד כאן דייקתי?" התוכי הביט בי בהתרסה, עיניו הקטנות בחנו אותי והוא המשיך לפצח גרעינים בשלווה.
האישה נחלשה, ביקשה עזרה, התחננה שהבעל יקרא לאמבולנס. האיש לעג לה. היא חרחרה חסרת ישע, משוועת לאוויר והוא עמד מנגד והתריס: ח-א-ר-א-י-ת ת-מ-ו-ת-י כ-ב-ר. ואז תיקן התוכי את ההיגוי וצרח בחיקוי מושלם: ח-א-ר-א-י-ת, ת-מ-ו-ת-י כ-ב-ר. בבקשה… בבקשה… המשיך לחקות בקול ענות חולשה את קול הנפטרת.
לפתע שמעתי קול צעקה בהיגוי רומני : "שתוק כבר"!
הסבתי מבט וראיתי ראש עם אף בולבוסי מרושת בנימי דם, עיניים ציפוריות זעירות וסנטר בולט. האיש נפנף בבד שחור וחיוך ארסי ניבט מפניו. הוא נפנה אל הכלוב ואיים על הציפור: "שתוק אידיוט או שסופך יהיה …"
המוהל
ההלוויה של סבא ירחמיאל, המוהל שחתך עורלותיהם של עשרת אלפים מאה ועשרים זכרים, הייתה חריגה. ערב רב של אנשים שסבא ירחמיאל עצמו זימן. כל אחד מהנוכחים החזיק בידו הזמנה עשויה קלף, נכון יותר – תחינה, לבוא להלוויה. המוהל שעבר לעולם שכולו טוב הפציר במוזמנים לבוא אל חשבון הנפש השמימי, כפי שהתבטא בלשונו המליצית : "אנא מלפניך איש טוב וישר – בוא ותן מנוחה לנפשי!" ומי יכול לעמוד מול תעצומת נפש כזו מפי המת.
עזריאל הנכד קרב אל הקבר, פנה אל הסב העטוף תכריכים ואמר לנוכחים : "סבא כתב את דברי ההספד לעצמו, לא קראתי אותם, כמצוותו". הוא פתח רוכסן של תרמיל בד, בדומה לעטיפת טלית, שלף גיליון קלף, סקר את הנוכחים וקרא בקול את הכתוב: "נמוליי היקרים! מבקש אני בזאת מחילה על פגע שפגעתי בגופכם בסכין מושחזת, פגיעה בהנאה ובנפש", ואז התבונן בבהלה בכתוב ובפיו אחז השיתוק. הקהל לא הבין את הנעשה, המתין בשקט. הדממה הייתה כה עמוקה עד שניתן היה לשמוע את רחש היתושים החגים ממעל. האבלים חיכו בדריכות, עדיין לא קלטו את המתרחש.
הנכד לא ידע את נפשו, היסס והמשיך :"ארבעים ושמונה שנים שימשתי מוהל-רשע…." ודמעות חנקו את גרונו. "אני מצטער", הצטדק, "לא ידעתי מה כתוב בהספד, סבא…..סבא השתגע", אמר בקול רועד.
לא היו הספדים נוספים. המוהל הזקן הורד אל קבר והנוכחים מיהרו לעזוב את המקום בתחושת מועקה. הם חיכו למפגש של בני ברית, שמרו בדחילו את הזמנת הקלף בכתב הסת"ם המדוקדק. סברו שיחלקו כבוד אחרון למי שקיים בגופם את מצוות המילה.
איש לא הבין מדוע ביקש מחילה. הרי ידוע לכול כי הנפטר משוחרר מכל חובות ונסלחים לו מעשיו. ובכלל תהו – על מה מבקש הוא את סליחתם.
האבלים התגודדו בקבוצות ברחבה שליד בית הטהרה, מיאנו להתפזר ללא הסבר. ההלם קיבע אותם, נדמה שביקשו להיאחז זה בזה כדי להפיג את תחושת אי הנוחות.
כאשר הנכד הנכלם יצא משער בית הקברות בלמו אותו המתגודדים, תבעו לדעת מה כתב המנוח במגילת הקלף. עזריאל הדואב ניסה להתחמק, אבל האנשים סגרו עליו בגופם.
ראה שאין מוצא, מירר בבכי, עד שוויתר והגיש להם את הקלף שהחביא בחיקו. "קחו, אין לי חפץ בזה". האדם הקרח שלידו חטף את הקלף והחל לקרוא בלחש : "אומרים שמקורה של המילה בנוהגו של הקוף החזק ששלט בלהקה, פצע באבנים את אברי המין של הזכרים האחרים כדי שלא יתחרו בו ברבייה". הוא נעצר אחוז שרעפים, פניו חוורו. עיני הנוכחים בהו בו בציפייה. "מה כתוב?" הקירח הגיש את הקלף לעומד לידו. זה גולל אותו, קרא ומלמל : "הרמב"ם, גדול הפרשנים, כתב כי מטרת המילה היא מיעוט תשמיש והחלשת האיבר כדי שימעט בפעולה. הרמב"ם אמר כי המילה ממעטת כוח הקישוי ואפשר אף ממעטת ההנאה". הקירח נטל לידיו שוב את המגילה, קירבה לפניו, בהה בכתוב, מתח גבות, משל לא האמין למראה עיניו. עווית פלצות אחזה בשפתיו : "ציפורה מלה את בעלה משה, נגעה בדמו כדי לעשותו חתן דמים למען פייס את האלוקים. המילה הייתה כנראה תחליף להקרבת הבכור למולך". הוא שמט את מגילת הקלף, רצה לרמוס אותה ברגלו, כאשר העומד לידו חטף אותה, התרחק קמעה והחל קורא : "העורלה הוא מקום רגיש ביותר. ברית המילה מסירה כשליש מעור הפין. היא נוטלת מהגבר את הנוזל הצמיג המגן מפני וירוסים ובקטריות, הסמגמה".
"מה הסיפור הזה עם הסמגמה", לחש האיש בשאט נפש, "בשביל מה צריך לפרט. כל יהודי נימול", ונתן את הקלף לעומד לידו. זה החזיק במגילה כאילו נוגעה בצרעת. בחן את הקרובים לו, וכשראה שדעתם מוסחת הטמין אותה מתחת לחולצה עד שקלט את מגעה בעורו וחש צמרמורת.
בפתח בית העלמין עצרו אותו נער שחור תלתלים ואישה קהת עור. היא נתנה בידו כרטיס ביקור. הוא בחן את האותיות הזהובות: אוניקו . "אני אחריך בתור", אמרה, "זו הכתובת שלי", והצביעה באצבעה על תחתית הכרטיס. האיש התרחק, נכנס למכונית אדומה והאיץ בה עד שהעלתה אבק. בסיבוב ליד הפנייה לכביש רמת השרון עצר, קרא משפט ומיד גולל את הקלף כאילו קפאו השד. חשב לעצמו : האם ייתכן שכולם שוגים, גם היהודים וגם המוסלמים? ומיד שינה דעתו – מוטב להתרחק מדברי כפירה. הוא חייג בלהיטות למספר שבתחתית כרטיס הביקור:" בואי לקחת…" ולא ההין להזכיר במה מדובר. "עכשיו, אם אפשר".
לפתע נשמע קול בכי. הוא קרב אוזנו לטלפון והבכי גבר. הוא חשש שמא פגע בה בלי משים :"מה אמרתי?", שאל בדאגה. "אני מצטערת, לא שלטתי בעצמי, זה לא קשור אליך". "מדוע את בוכה?", הקשה בקול רך. "סבתי, סבתי עברה מילה", יבבה והבכי הטביע את המילים.
מגילת הקלף נדדה לפי רשימה שנחקקה מאחור, עברה מאדם לאדם. עוזר הצלם, עטור רעמת תלתלים שחורים ועיניים קורצות ממזריות, הידוע בכינוי "טיגרו", קיבל הודעה אנונימית במשיבון :"בוא לקחת תצלום של מגילת קלף". הוא התעלם. כעבור שבועיים הגיעה בדואר מעטפה ללא ציון שם השולח. בפנים מצא תצלום של מגילת קלף עם דברי המוהל. הוא קרא ולא קישר בין הדברים. בערב טלפן לאמו, סיפר לה על הנייר המוזר שנשלח אליו. "ירחמיאל התימני? זה שמל אותך?", שאלה האם. הוא הפנה מוכנית מבט אל מבושיו. מה רצה האיש להגיד, הרי הבחורות מעריכות את ביצועיי ואף הקנו לי שם חיבה "טיגרו". ואולי אני "טיגרו" בשל הצורך להתחכך בכוח בשל המחסור בנוזל המסוכך, והוא מעך את הנייר וכדרר אותו אל הסל ליד שולחן הכתיבה.
הקלף עצמו הגיע כעבור כמה ימים. "טיגרו" בדק את הרשימה ושלח אותו אל הבא אחריו. זה קיבל את המגילה כשהוא רתוק לכיסא גלגלים, לאחר שבץ מוחי. מפיו ניגר הרוק ודברו קשה לפענוח. הפיליפינית נתנה בידו את הקלף, "זה הגיע בדואר", והניחה אותו על ברכיו. הוא בהה במגילה, התבונן באלפי השמות הזעירים בכתב סת"ם זעיר. ההברות שיצאו מפיו לא התחברו לכדי משפט. כעסו גבר בשל חוסר היכולת להתבטא. הפיליפינית ניסתה להרגיעו במים צוננים. הוא דחה בראשו את הכוס והמים נשפכו על בגדיו. הפיליפינית נבהלה. ג'ו סימן בשתי אצבעות תנועת חיתוך של מספריים. הפיליפינית עמדה משתאה, רצתה לצחוק והתאפקה. קצת מים והשוטה רוצה לגזור את אבר מינו.
מגילת הקלף עברה על פני עשרות מכותבים עד שנתקעה אצל שומר מצוות קפדן. הוא דן אותה לשריפה כדברי מינות.
ביום השנה לפטירה התאספה שוב החבורה בבית הקברות. הבאים השתוקקו לדעת מה מחכה להם הפעם. בהזמנה ציין עזריאל, נכד המוהל, שלא הספיק לסיים קריאת המגילה ולא פירש.
הזמירות נסתיימו. עזריאל, לבוש בגדים בהירים, לראשו כובע לבן כדרך המוהלים, פתח את המגילה. המתיחות של הנוכחים גברה. "רבותי", אמר בחגיגיות, "גיליתי נספח שסבי עליו השלום הטמין חבוי בקלף", והוא החל לקרוא : "השם יתברך דיבר אל אברהם, הבטיח לו לעשותו לגוי גדול ולרשת את ארץ כנען. אבל ביקש הקדוש ברוך הוא לחתום את הברית במילה של כל-זכר. האל בכבודו דיבר אל
משה : 'זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין זרעך המול לכם כול זכר'. נשגבים מאתנו דברי האל. אחרי שנים של מילוי מצוות הקודש של המילה והקזת דם נדמה שירדתי לעומקה של הכוונה. האהבה בין אם לילוד נקנית בלידה בדרך הייסורים. אין אהבה ללא כאב. הברית היא הלידה של הזהות העולה מתוך המכאוב והדם. רק הסבל נותן קנה מידה לאושר. אין שמחה ללא כאב, אין השראה ללא עצב, הנאה ללא מכאוב".
כשנייר הקלף הצהוב מתוח בידיו סקר הנכד את הנוכחים בארשת ניצחון והמשיך : "אין ההתמודדות ללא דם, נס ללא התנסות, גאולה ללא שואה"; הטה ראשו והמתין לתגובה.
אישה קהת עור קרבה, הטתה ראשה, הסירה מגבעת רחבת שוליים כדי להטיב לקרוא את הכתוב במגילה. ירחמיאל הגיב מוכנית והסיט מעט את הקלף. כשראה את העומדת לידו נרגע. השחורה, חשב, אינה יודעת שפת עבר. היא מצמצה בעיניה, התבוננה, קרבה אליו ולחשה באוזנו : "המגילה ריקה, אתה קורא מהרהורי לבך".
הוא התבונן בה בחשדנות. "לא שערתי שאת יודעת שפת הקודש. המגילה אכן ריקה, אבל הלב מלא, קראתי הדברים מתוכו".
סיימתי בהנאה מרובה אצת קריאת היצירה שלך! מאד מאד נהניתי. מורגש מאד שזו יצירה של איש שחווה סוגיות עמוקות ורבות. חוויתי את הספר עם הדמויות, כעסתי כעס גדול על התנהלות מכון המחקר והאנשים בו. כעסתי על מותה של תמרה. האמת שאני יכול למצוא יותר תחושות ומחשבות שלי.
ההנאה מרובה מהשפה העשירה. אני אוהב לקרוא עברית מהוקצעת וגבוהה.
משה א.
עודד היקר והפורה, האיש עם העיניים החודרות לנבכי הנפש, באיחולי בריאות ויצירה.
המעריץ מכפר סבא.
שאול נגר
עודד,
אתה לא מפסיק להפתיע…. כל הכבוד והמון ברכות, אתה יחיד ומיוחד.
יוסי הורוביץ
עודד היקר!
אני מתפעלת מהימירתיות, הפעלתנות והנחישות!
זו הזדמנות להודות לך על "אהבת שקרים לבנים". נהנתי מרוב הסיפורים.
נעמי רגב
תמרה והאיש עם עיני הזיקית
רומן של משולש אהבה באווירת מדע בדיוני, פרשה פתלתלה של עיוור מדע מטפורי וגשמי, המשלבת יצרים בלתי מרוסנים של פרסום והכרה, נקמה וגמול בין מדענים, מסכת אפופה מסתורין שסיומה מפתיע.
פרולוג
האיש הילך מדי יום במסלול קבוע, חבש משקפי שמש כהות, בידו מקל, מגשש בעזרתו את הדרך, משקשק בכוס פלסטיק, מניע כדי להשמיע צלצול מתריס של מטבעות, בלי שקיווה למתת. על חולצה בחזה נעוצה בסיכות ביטחון כתבה מעיתון עטופה בפלסטיק שקוף שכותרתה: "הסיפור הלא יאמן של עיוור המדע". סוף המסלול היה מכון מחקר לאומי לביולוגיה. השומרים הכירו את דמותו השפופה, נתנו לו לבוא בשערי המוסד. גם לחדר האוכל של הסגל היה נכנס באורח חופשי, כאחד העובדים.
תגובות לסיפור "מבצע עכברוש"
סיימתי זה עתה לקרוא, סיפור-סיפור, "מבצע עכברוש" דרמה במיטבה. אם משהו הפריע לי קצת זה המעברים בין הסיפורים המקבילים. זה לא גרע כהוא זה מהנאתי. יישר כוחו ואני מקווה לראות את הסדרה בטלוויזיה.
עידו
סיפור מרתק, כתוב שוטף ויפה.
נפתלי
קראתי את הסיפור הראשון מבצע עכברוש. הוא מושך לקריאה בהיותו כתוב כסיפור מתח. כתוב יפה. להתרשמותי, עובר כתסריט. תיאורים חיים. החיסרון לטעמי הוא בכך שהדמויות אינן מורכבות מספיק, כלומר לא מתפתחות במשך האירועים. אהבתי את ההפתעות בעלילה, מה שמעודד את הקורא להמשיך לקרוא.
רחלה
סיימתי זה עתה לקרוא, סיפור-סיפור, "מבצע עכברוש" דרמה במיטבה. אם משהו הפריע לי קצת זה המעברים בין הסיפורים המקבילים. זה לא גרע כהוא זה מהנאתי. יישר כוחו ואני מקווה לראות את הסדרה בטלוויזיה.
עידו פרידור
סיפור מרתק, כתוב שוטף ויפה.
נפתלי מימון
תגובות לספר "מבצע עכברוש" / "ירח דבש מהכלא"
הספר בידינו! תודה על שיתוף הפעולה. הקישורים לשירים עובדים מצוין. בהצלחה!
יושי שדה
איש מוכשר, יצירתי ואמיץ. הרעיון של שמיעת השירים הוא אדיר. אהבתי השיר שיבולת אהבה. אירית (הרעיה), את מראה ורעות בהתגלמותה. מאחלת הרבה שנות יצירה.
רות זהבי
הספר יפה מאד. אהבתי מאד שיש קישורים דרך הספר לערוץ יוטיוב וניתן להאזין לשירים. האזנתי לכמה מהשירים, הפקה רצינית והכל יפה ואיכותי.
גל פלג
הספר מרתק. שאפו על היצירתיות והדמיון. אהבתי יותר את העכברוש. ברכות ותודות.
יום טוב תמיר
תגובות לשירים המולחנים ב"ירח דבש מהכלא"
קודים להשמעה qr פיצוח מצוין המשלב שירה וספר.
יעל הדסי
וואו!!! כל הכבוד !!! שירים מהממים!!!
יעל קפליוק
עודד קפליוק
מבצע עכברוש
ירח דבש מהכלא
מבצע עכברוש
ירח דבש מהכלא
עודד קפליוק
© 2020 כול הזכויות שמורות לביקון עריכה והפקה טלוויזיונית בע"מ ("ביקון") ו/או עודד קפליוק
נדפס בישראל, התשפ"א 2020
אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר ידע, לקלוט בכל אמצעי אלקטרוני, אופטי, מכני או אחר, כול חלק שהוא הכלול בספר. שימוש מסחרי מכול סוג בחומר הכלול בספר זה אסור אלא ברשות בכתב מהמו"ל או המחבר.
עודד קפליוק, הרצל 77, רעננה 4335344, טל': 09-7713262,
פקס': 09-7740331, נייד 052-3871466
דוא"ל:
אתר אישי
אתר חברת ביקון
עיצוב עטיפה: סטודיו שוקי דוכובני
הוצאת ביקון (Beacon)
הדפסה: גלה קדם דפוס
עודד קפליוק, ממקימי הערוץ הראשון בטלוויזיה, במאי של מאות סרטים ומֵיצגי מולטימדיה, מתמסר באחרונה לכתיבת שירים. מפרי עטו: "ניחוח שיר", "לשיר אקטואליה", "שירים עכשיו ולתמיד", "פעימות", "נופים", "הגיגים" ו"תובנות".
בשירתו מבט אוהב וחקרני על האדם והטבע, אהבה, והחברה האנושית. בתוך כך הוא מעלה תובנות על החיים ומהותם ועל אקטואליה.
הוא חיבר גם שני ספרי פרוזה: "אהבת שקרים לבנים" ו"עדשה מוטרפת" וכן רומן של מדע בדיוני "תמרה והאיש עם עיני הזיקית".
מבוא
ספר זה על שני חלקיו נולד בעקבות שני תסריטים עם תוכן דומה שהוכנו לטלוויזיה.
מבצע עכברוש נכתב מההיכרות עם תעשיית הביטחון בעת הכנת סרטי שיווק ומורשת. ככלל זהו סיפור כיד הדמיון הטובה במסווה ראוי. גלריית האנשים המופלאים שעבדתי עמם סייעו לי לחדור לעולם המורכב של הלחימה בטרור, המחייב דריכות, יוזמה, עורמה ויצירתיות. החלק השני של הספר, ירח דבש מהכלא, הוא מחזמר המבוסס על שירים רבים שכתבתי לאחרונה, פרי ניסיון חיים ארוך, וכן פגישות עם אנשים שהפרו אותי וסייעו להביע רחשי לב ומסרים. תקצר היריעה להזכיר את כולם ואת תרומתם.
תודתי לאלה שסייעו ובהם שאול נגר – לוחם וג'נטלמן, אלוף בשפה העברית: גיל – עובד מדינה מסור: שרון שהציעה להעלות על הכתב את הספרים: ד"ר עמירם רביד בעל עיני הנץ, שניכש קוצים בשני החלקים של הספר וסייע להפכו לערוגה מהוקצעת: ואחרונה חביבה – אירית רעייתי – התומכת והמפרה את משאלות היצירה שלי.
מבצע עכברוש
עודד קפליוק
1
ביירות היפה חגגה את השניות הטבועה בה, ראוותנות מנקרת עיניים, חיי שעה צוהלים, תוך התעלמות מהר הגעש הפנטי הרוחש במאבק האכזר על השליטה. עלי הסב בכורסת עור במרפסת בית קפה של מלון מובנפיק הצופה לים. נצנוצי הגלים האדומים מקרני השמש שלחו ברכת שלום לעוד יום של תהפוכות. הוא מצץ בהנאה מהנרגילה, התמסר לאדים המסמאים, הביט בעודה, יפהפייה בת שש עשרה. הם הכירו לפני שבוע במסיבה רוחשת במועדון סטריינג' פרוט האבן השואבת לכול מי שמפגין נוכחות בביירות. עודה פיזזה עם נער ועינו התבייתה עליה בלי יכולת להתנתק. עלי רמז לשני שומרי הראש החמושים שליוו אותו כעלוקות. הם קלטו בזריזות הרמז. ניגשו אל הזוג, תפסו את עודה בכתפה ולחשו לאוזנה. הבחור המפוחד נעלם. כול מי שטיפת שכל בראשו לא מעז להתנגד לשומרי הראש של בן התפנוקים של מנהיג ארגון הטרור השולט בעיר. מאז עודה מבלה עם עלי, ומבליטה בגאווה את חמוקיה שהזדקרו עם שדרוג מעמדה.
היא לבשה את נעלי העקב של קרוקס, שמלה מבית דיור ועל ראשה סרט שעליו הוטבע בחוט בצבע זהב פסוק מהקוראן. עלי נהנה מהמבטים שהגניבו אליו החוגגים בבית הקפה. כמה זמן יחזיק הרכש החדש, מלמל גבר צעיר שהשקיף עליהם מאחורי תפריט. עלי שאף שאיפה עמוקה מהנרגילה. עודה חייכה חיוך מתרצה. בפינה חשוכה ישב עבדאללה, עב הכרס והחייכן ולגם קפה. בליבו שטם את בן העכברוש, כך כינה את הבן המוחצן של מנהיג ארגון הטרור שהשתלט על לבנון.
עבדאללה חי בביירות שמונה שנים, חש את המקום כביתו השני ושינן את ההיסטוריה רבת התהפוכות, כמתחייב מתפקידו. הוא הכיר את פירוש השם ביירות, באר, באר שואבת למזימות, קנאות ואיבה שלא יודעת שובע. במקום זה ממש הילכה ההיסטוריה. נצנוצי הגלים עם האודם הרך הטביעו את הפיניקים, השכיחו את המשפט של הורדוס מלך היהודים שמשל כאן ושפט את שני בניו ממריָם החשמונאית על בגידה וניסיון לרצח אביהם, זו העיר שעברה מכיבוש לכיבוש, מהערבים לצלבנים, ושוב צלאח א-דין ושוב הצלבנים ואחריהם אמירים דרוזים, מוחמד עלי המצרי והעותומנים. ואז באו האנגלים והצרפתים, העצמאות של לבנון, מלחמה בין מיליציות יריבות על רקע עדתי-דתי ועכשיו זרעו הנהנתן של מנהיג ארגון הטרור יושב מולו, שואף גלי סם מנרגילה. ועל הכול, עברה המחשבה, מכסים גלי הים הרוגעים, מבליעים את ההיסטוריה במעמקים.
עלי נטל את הטלפון, הנייד חייג לאחד השומרים: "שידליקו את הטלוויזיה". תוך כדי כך הצביע על שעונו. השומר מיהר אל מלצר, לחש באוזנו, וזה מיהר אל האחראי משמרת שמיהר לשנות את ערוץ הטלוויזיה. ראשו של מנהיג ארגון הטרור הופיע על המסך עטור כיסוי בנוסח שיעי. כאשר ראה את חיוכו של אביו טפח עלי על כתפה של עודה והצביע בתחושת ניצחון לעבר הדובר. היא השיבה בחיוך מרוצה.
עלי השים עצמו מאזין, התמכר לשאיפות הנרגילה. עודה מזגה קפה מהביל מפינג'אן. ידה נעה בתנועה טקסית אנכית, מלמעלה למטה ולהפך, לגמה מהקפה, פלטה קול של שביעות רצון וטעמה כזית ממגש גדוש בקלוות.
עלי לחש באוזנה: "מאללה באה לו הנבואה". משב הרוח של קולו התמזג עם ריח הקפה. כאשר ליקק בלשונו את אוזנה חשה עקצוץ מאבן בגופה. "הערב בשעה רבע לחצות", המשיך, "במקום הקבוע, למסיבה של מסעוד". כאשר חש בהשפעת מעשה לשונו המשיך בליקוק איטי ולִחְשש: "תביאי סל בשביל הבקלוות, אל תשכחי".
מאובנת הצליחה בקושי להוציא הגה מהפה. לבסוף פלטה: "אל תאחר כמו בפעם קודמת. ולמה אתה אוכל כול כך הרבה בקלוות, שמור על הגזרה אהובי".
"הבקלוות לא בשבילי, השיב, ואל תשכחי את הסל". תוך כדי כך הגניב מבט חושד על הטלפון הנייד שעל השולחן: "שישמעו הציונים, יחרב ביתם".
2
חדר האזנה של המודיעין רתח מחום. גגות האסבסט הישנים לא הצליחו להגן מפני להט השמש והחיילים שהאזינו לתשדורות האויב הזיעו וחיכו בקוצר רוח לסיום המשמרת. דווקא ביום צורב זה הכריזו המזגנים על שביתה, ואת מקומם תפסו מאווררי תקרה שנעו כעורבי ענק טעוני מזימות. שיעה, חייל ממוצא תימני, עם החיוך התמידי על הפנים והעיניים טומנות הממזריות, ניגב בממחטה את הזיעה, התבונן בשעון ובדק כמה זמן נותר עד סיום המשמרת. דרור החיילת שקלטה את קוצר הרוח העירה: "עוד שעתיים וחצי". הוא נאנח: "עוד שעתיים וחצי עד הדרור", ודרור השיבה בחיוך על החידוד.
"תמשיכי להאזין", אני אכין הדוח. "מה תכתוב?" שאלה. אכתוב על השלוק של הזונה של עלי מהקפה ועל בקלווה שהוא גונב ממסיבה של חבר בשם מסעוד. אכניס את זה כציון ידיעה חשובה. דרור חייכה: "אתה רציני, צי"ח על זה?"
"רציני בהחלט, ומקווה שהמפקד במצב רוח טוב היום", ובדברו לא הסיר החיוך הערמומי מפניו.
3
אהוד בן גרא, מפקד יחידת ההאזנה, ציפה לקידום לאחר שנה ושלושת רבעי כמפקד בדרגת סגן משנה. נרמז לו שהעלאה לסגן, הכרוכה במשכורת גבוהה יותר ובשיפור התנאים, בפתח. כאשר ההודעה בוששה לבוא התפרץ מזגו הסוער ותסכולו הומטר על הכפופים לו. עם בוקר היו החיילים מתלוצצים, על איזה צד קם היום. אם התשובה הייתה ימין – האווירה הייתה רגועה, ואם התשובה הייתה שמאל – נכנסו הפיקודים למגננה, היו מנמיכים קול, משתדלים לא להתבלט.
אהוד דמיין כיצד יציג לאשתו את נייר ההסמכה, פיצוי על שעות עבודה ללא גבול ומסירות לתפקיד. ראה בעיני רוחו את מבע הטענות הקבוע משתנה לחיוך מאיר פנים. חשב על חגיגה במסעדה המזרחית האהובה עליהם שבה מגישים עשרים מנות ראשונות כפתיחה.
הוא עלעל במסמכים שהונחו לעיונו במכתבת עץ. חמתו בערה כאשר לא מצא הודעת זימון מהאחראי על סגל הקצונה. כאשר לקח את ריכוז הידיעות חש בגל הכעס הגובר. קרא את הידיעה על הבקלווה כציון ידיעה חשובה ורתח מזעם. הרים את הטלפון וחייג: "שיעה, התייצב אצלי מיד!"
שיעה קלט מנימת הקול את הכעס: "כן המפקד", ואל דרור לחש: "הוא על צד שמאל, חזק!" כשעזב את החדר הדהד קולה של דרור: "לכל משובה יש תשובה, תחזיק מעמד".
כשנכנס לחדר נעץ בו אהוד עיניים רושפות, נפנף בלקט הידיעות ושאל בקול טרוניה מלגלג: "מה עניין הבקלווה לצי"ח, מה עלה לך בראש?!"
"המפקד", השיב שיעה בקול תמים, "זה הבן של ראש הנחש".
"אז מה אם הוא אוהב בקלווה?"
"חשבתי שהוא מביא בקלווה לאבא שלו".
"על יסוד מה?" רתח אהוד.
"המפקד, הם דיברו על סל".
"בקלווה לוקחים בסל, לא ידעת?", ירה אהוד בקוצר רוח.
"הסל הוזכר פעמיים וגם מסיבה", השיב שיעה.
קוצר הרוח גבר: "ובכן?!"
"היה שם משהו מוזר, אני לא יכול להסביר, קריצה כזו".
"שמעת קריצה? המראת לשם עם כנפיי הצנחן שלך? תחזור לחדר ההאזנה".
שיעה חייך על התעלול, הצדיע, יצא מהחדר בהרגשה מרוממת. כאשר הגיע לחדר ההאזנה דרור הביטה בו בשאלה. "עבר חלק, נזיפה של צד ימין", השיב בתחושת סיפוק כאשר החיוך השובב לא מש מפניו.
4
אהוד בן גרא שייף ציפורנים בפצירה ששלף מאולר. לפי עצה שקיבל מידידה החל לספור עד עשרים וחמש כדי להתאפס. הספירה עמעמה מעט את המתח שגבר לפני הגשת הסקירה היומית למפקד היחידה.
הכניסה אל המפקד סיסרא הייתה בבחינת טקס, לא היה אפשר להתעלם מהצלקת לאורך לחיו הימנית, מזכרת ממלחמה עקובה מדם. התגלגלו שמועות שלסיסרא שבע נשמות. הוא הגיע עם רכב פיקוד למקומות שונים ובכול פעם רדפו אחריו רקטות. באחת הפעמים כול אנשי הצוות נהרגו ונפצעו קשה, הוא הועף באוויר, קם כעוף החול וסביבו הגופות המרוסקות וזעקות הפצועים. כמזכרת מאמי המל חמה הוא נושא את הריצ'רץ' על לחיו שחקק בו דוק של עצבות.
סיסרא קיבל את פניו בידידות. נטל את הסקירה, קרא והחל לשחק בכובעו, הסיט אותו מעט לימין. אהוד הכיר את התנועה המסמלת אי שביעות רצון. הוא הכין עצמו לוויכוח, המתין בשקט. סיסרא הסיט שוב את הכובע, סקר את אהוד, ביקש לעקוב אחר תחושותיו. אבל אהוד שמר על פני פוקר.
"אודי, מה זה צריך להיות הציון על הבקלווה?"
"סיסרא, גם לי זה נראה מופרז, אבל במחשבה שנייה, חשבתי שכדאי לאמן את האנשים, מזמן לא הפעלנו אותם".
"אתה רציני אודי?"
"משהו לא עוזב אותי. הדוד שלי משה חלם תמיד על בקלווה ביירותית, לא הפסיק לדבר עליה, כשאכל בקלווה בשכם השווה אותה בלגלוג לביירותית. טעם גן עדן, היה חוזר ואומר. איך שהוא זה נתקע לי בראש הגן עדן". סיסרא הראה סימנים של קוצר רוח, "אולי תקנה לו בקלווה".
"הוא כבר לא בין החיים", השיב אהוד, "והוא סיפר שיש רק שני מקומות בכול ביירות שיודעים להכין את הבקלווה האיכותית. לאתר את שני המקומות יהיה תרגיל מעניין".
אהוד חיכה לתגובה, ומשלא הגיעה שאל כבדרך אגב, האם יש התקדמות בקידום".
סיסרא חש אי נעימות. אודי, אני מטפל בזה, סבלנות. ובעניין תרגיל הבקלווה, אתה יודע שאני אוהב את היצירתיות והמוזרויות שלך, אבל דיר באלאכּ, אני צופה מרחוק. תתרגל אם אתה רוצה, ואני אורה לחדש את הכתב"מים, חייבים למצוא נקודת תורפה אצל העכברוש.
אהוד חש ננזף, אבל היה מרוצה מהאישור לתרגיל. תהיה זו מזכרת לדוד משה, המחייך אי שם במרומים.
5
גל בן גל מיהר לחדר הצפייה. בדרך רכס את הכפתור הסורר במכנסיו. לא הבין מדוע חש מועקה כאשר הוא ממלא הצורך לרוקן את השלפוחית. כאשר נכנס ראה את דורה מתבוננת בצילומי תצפית של כלי טייס בלתי מאויש. הוא מיהר לעמוד מאחוריה. שניהם צפו איך רכב נוסף מצטרף למרצדס שחורה שנעה במהירות על כביש. בפתח בית קברות עצרו שתי המכוניות, מאחת יצאה אישה שצעדה באיטיות בין הקברים.
כלי הטייס התמקד במצבה. גל קרא את הכתוב: השהיד עלי מוחמד בן נסרלבי שנפל על הגנת אויבי האסלאם הקדוש, אללה יברכו. גל הנרגש אמר לדורה, "כמעט פספסתי את זה, כבר אסור להתרוקן". דורה חייכה, "שמרתי על ערנות, אתה רואה". גל לא הסתיר את ההתרגשות, "זה הבן של העכברוש, האישה שמבקרת את הקבר תוביל אל ראש הנחש".
"גם עכברוש וגם נחש לא הולכים יחד".
"למה?" שאל גל ומיד התעשת והבין.
"נחשים אוכלים עכברושים".
"אז הוא יאכל את עצמו".
"בסדר חכם בלילה, צריך להביא את התגלית במהירות לישי".
גל הכין עותק מתמונת הווידיאו, העביר לדיסק-און-קיי ומיהר אל מפקד יחידת הכתב"מים. זה התבונן ביעף, "יפה גל".
"דורה ראתה, אני בדיוק הלכתי להשתין, איזה מזל".
"זה לא מזל, זו מסירות לתפקיד ועבודת צוות".
כאשר גל עזב את חדר המפקד הוא שמע את ישי בן חיל מדבר עם סיסרא שהורה "להפעיל הסוכנים בשטח, דחוף".
6
המעקב נעשה ע"י הסוכנים שכונו יעקוּב ועשיו, שניהם שחומים, דוברי ערבית רהוטה בניב לבנוני של דרום ביירות. הם התחפשו לרוכבים על אופני מרוץ מקצועיים, לבשו גופיות של קבוצת ביירות דרום, נעלו נעלי ספורט, הצטיידו במיכל מים מינרלים של אוויין, על ראשם חבשו כובע אמריקני, דיוושו במהירות מסחררת, דיברו זה עם זה באלחוט עם אוזניה צמודה לאוזן.
"יעקוּב, לימין" ויעקב פנה במהירות לימין, צפה במכונית נעצרת ליד מסגד מוחמד אלאלמין ובאישה היוצאת מהמכונית.
"אני ממשיך, אתה תכסה".
"קיבלתי", סינן עשיו. הוא צפה באישה נכנסת למסגד. המתין בצד, השים עצמו נח. שעה וחצי התייבש בשמש עד שראה את האישה יוצאת מהמסגד אל מכונית.
"היא אדוקה", סינן. המשיך לדווש למפגש עם עשיו והרהר: פעם שלישית שהיא שם, זה חוזר על עצמו.
במפקדת הכתב"מים צפו בצילומי האישה הנכנסת למסגד והיוצאת ממנו. ישי מצמץ בעיניו ומלמל, "מוזר, כול פעם שהזקנה הולכת למסגד העכברוש נואם, הבנתי זאת מהסקירה היומית".
"מה אתה מרמז?", שאל סיסרא.
"אני לא מאמין במקריות, משהו חשוד", השיב.
7
גל לא עזב את מקום מושבו, כדי לא להחמיץ התרחשות. התלוצץ עם דורה שאם לא היה מתבייש היה משתין לתוך בקבוק.
דורה הגיבה בעקימת אף, לא אהבה את הסלנג המדיף ריח של גסויות גברים. "אקנה לך בקבוק של קשישים בביקור הבא בבית המרקחת, רק שלא תרטיב פה", סיננה בחיוך מבויש.
"אין צורך, אני יכול להתאפק", הגיב גל.
הייתה לו רעמת שיער שופעת בבלונד זוהר. בכיסו שמר צילום כשהוא רוכב על אריה חי מאולף מטיול בדרום אפריקה. בלטו רעמת האריה הגא למול רעמת גל הרוכב בבטחה על גבו.
גל היה מסור לעבודה, מזגו שקט ומופנם, שחיין לטווח ארוך במגמה להתקדם בסולם ההיררכיה ביחידה.
כאשר התיישב בכיסאו והתרווח שם לב שהבחורה משיגה לעיתים בלכתה את שני שומרי הראש. "בחורה עם מרץ", אמר לדורה.
שניהם המשיכו לצפות בעניין. דורה הבחינה שהבחורה עזבה את השומרים וניגשה אל שדרת עצים, עמדה בצד גזע. "תראה גל היא התרחקה אל העצים".
גל זרק מבט וצעק: "דורה יש לך עיני נץ!"
"מה הכוונה?"
"אלוהים, זה גבר, תראי האישה משתינה כמו גבר, זה גבר מחופש, סיסרא יהיה מרוצה".
8
גל מיהר אל משרדו של סיסרא, לפת בידו בחוזקה צילום של האישה עושה צרכיה כגבר בתחושה שהוא מעצים את התגלית הסוללת דרך לגילוי המחבוא של רב המרצחים. רק פתח את הדלת והצדיע, לפני שניתנה לו רשות הדיבור, פתח בדברים: "המפקד, נסרלבי מתחפש לאישה".
"מה ההוכחה?"
גל הגיש בתחושת ניצחון את התמונה של האישה בתנוחת גבר העושה צרכיו, חיכה במתח לראות את התגובה.
"ממתי זה?"
"מלפני חמש דקות. דורה תהתה מה הזקנה עושה שם, למה היא ניגשת לשדרת העצים, מתעלמת משני השומרים, האמת לא הבינה מה ראתה. רק כשהסברתי קלטה".
סיסרא הסיט כובע, גרד את הצלקת על לחיו: "עבודת צוות יפה, זכר ונקבה ברא אותם".
ישי נכנס אל החדר, "רואה שהגעתי בליבה של שמחה".
סיסרא הראה לו את התמונה: "דורה וגל גילו שהמטרה מתחפשת לאישה", ושאל בהתלהבות: "להכין את מבצע עכברוש?"
"תמתין", השיב סיסרא בהחלטיות, "אני רוצה להתייעץ עם הממונה".
"למה?" תמה ישי.
"לא מתאים לחסל אב שכול מבכה את בנו בבית הקברות".
"אני חושב שבמקרה זה אתה צריך להתעלם מהרגשות שלך כאב שכול. מדובר באויב אכזר שאנחנו רודפים אחריו שנים. הוא מתחמק מאתנו וסוף סוף קיימת הזדמנות לגמור אתו את החשבון. צריך להבדיל בין רגשות להחלטות מקצועיות".
סיסרא שקע בהרהור, ראה עצמו עומד מול קבר בנו בבית הקברות הצבאי, מתבונן במצבה, דמיין את הבן הפעוט רץ איליו מתנשף, מחבק ומתרפק, נזכר בחגיגת בר המצווה, בגיוס לצה"ל, בתנועה מכנית ניגב דמעה, מי יבין ללב אב שכול העומד מול קבר, מי יבין? נפרד מהשרעפים והגיב לדברים: "זה ההבדל בינינו לבינם, אב שכול הוא לא עניין אישי, זו החלטה מוסרית וגם מבצעית. תבנית החברה הישראלית. החלטה ערכית לא פשוטה עבורי", סיים בתוכחה, "סוף!"
כשראה את פניו הנפולות של ישי, הוסיף: "תתחילו לחפש יצרני בקלווה איכותיים בביירות".
שי ההמום הביט בו משתאה: "מה?!"
9
השעה הייתה קרובה לחצות כשעלי נהג במהירות ברחובות ביירות. הירח הפיץ אור עמום ופנסים ושלטי פרסום בוהקים האירו את הרחובות. נדמה שחלק זה של העיר חי ללא הפסקה. הצפירות הרמות של מכונית היגואר החיו את הדרך והעירו תושבים נמים. מול ביתה של עודה עצר בחריקה. היא צפתה מהחלון. כאשר ראתה את המכונית זינקה אל המדרגות וכששמעה הצפירות הנרגנות כמעט מעדה. בהגיעה אל המכונית הזדקפה וחיוך רחב נשפך על פניה. "אהובי", קידמה את פניו.
"היכנסי".
בעודה נכנסת למכונית הגיעו שני שומרי הראש רכובים על אופנועים. עלי העלה חיוך של שביעות רצון על שהצליח להקדים אותם ומיד התניע את היגואר והאופנועים עטו אחריה.
הדרך למסיבה של מסעוד ארכה עשרים דקות. היגואר הגיעה ראשונה ועלי המתין שוב כמנצח. "השגת אותם", זרחה עודה בשמחתו.
"עלובים", סינן מרוצה. רק אז סקר את עודה. לבשה שמלה שחשפה את גבה, פרח בשיא יופיו הראוי לקטיף, חשב.
נכנסו למסיבה בעיצומה של הופעת אמנית ריקודי בטן. היא נענעה את חמוקיה בתזזיתיות, האגן, החזה, הישבן. מחרוזות עטויות עיגולי מתכת דקים שקשקו עם כול תנועה. הקהל עקב מוקסם אחר תעלולי גופה.
מסעוד מיהר אל עלי, קרב את לחיו ללחי שמאל של המארח ואחר ללחי ימין ושוב לשמאל.
"ברוך הבא".
התבונן בעודה: "ברוכה הבאה".
הוביל אותם בהדרת חשיבות לשולחן עם נרגילה ורמז למלצר.
זה מיהר להביא מגש גדוש בקלוות, קנקן קפה וכוסיות.
"הבאת סל?", שאל בדאגה.
"כמובן יקירי".
תרוקני המגש ותמלאי כול פעם לסל".
רקדנית הבטן התקרבה אל השניים, טלטולי הגוף קיבלו עזוז, פיסות המתכת פיזזו עם הענטוזים.
כאשר עודה רוקנה בקלוות לסל עצר אותה עלי בגסות ושפך את הממתק חזרה למגש. עודה ההמומה נרתעה.
"מטומטמת, לא עכשיו כשכולם רואים". אמנית ריקודי הבטן שחגה סביבם התעלמה ממה שראתה ועברה בחופזה להפגין כישוריה ליד שולחן אחר.
"לא כולם צריכים לראות", הסביר עלי לעודה המבוישת, שניגבה דמעה במפית נייר. עלי לקח מידה את המפית ומחה דמעה מהעין השנייה.
מהמחווה התרצתה אבל בליבה שמרה טינה על גסות הרוח ומיד שינתה טעמה: "למה אתה אוכל כול כך הרבה בקלוות. אמי אומרת "הממעיט נשכר".
"זה לא בשבילי".
"מה?!"
"לא חשוב, בואי נרקוד".
זוג השומרים השקיפו ממרחק שמיעה. הגבוה שבהם העיר לחברו "גם גנב גם רמאי". זה סימן על השפתיים, "דחִילק אוּסקוּט".
10
מועדון הגדנ"ע לתקשוב ומודיעין היה בית שני לשלושת המוזרים, כינוי שדבק בהם בשל התחביבים. גלעד חובב רדיו, בביתו הקים אנטנות ובילה לילות וימים כדי להאזין לתחנות רדיו בקצה עולם. הגיע לטיבט ואלסקה ופעם שיתף פעולה בהעברת מסר על תאונה באזור הארקטי. התחביב עזר לו להתגבר על הגעגוע לאב שבילה במרחקים. נאמר לו שאביו ממלא תפקיד חשוב שהשתיקה יפה לה. גלעד נהג ללבוש טי־שרט דהוי עם הכתובת "תמיד בהאזנה", ונעל סנדלים תנכיים – נער צנוע, נחבא אל הכלים.
נועה, מכורה לסיאנסים, מתייחסת ברצינות לכוחות המיסטיים המניעים כוסות בחדר חשוך. מלבד זאת הייתה נערה רגילה, תלמידה שקדנית למופת. נהגה ללבוש חולצות עם סמלים מוזרים.
השלישי בחבורה, עדי, חובב סרטים, למד בעצמו עריכה בתוכנה מקצועית והמחשב הנייד שלו הכיל קליפים יצירתיים. חבש כובע של במאי ובידו נהג לשחק במחזיק מפתחות עם קלָפֶר זעיר ששימש בעבר לביצוע סינכרוניזציה בין התמונה ופס הקול כאשר היו בשני מסלולים נפרדים.
שלושתם ישבו כהרגלם בשולחן קבוע בקפיטריה, מחליפים דעות ומלהגים. על מסך הטלוויזיה הופיע ראש ארגון הטרור בלבנון וכדרכו לגלג על ישראל, שיבח את דתו והבטיח שיומה של מדינת הציונים יגיע.
התורן בקפיטריה סגר בהתרסה את הטלוויזיה. "נמאס מהקרצייה".
"אל תסגור", קרא גלעד.
"למה?", השיב, "לא מבין למה נותנים לו בכלל במה אצלנו".
"דע את האויב".
"בחייך, על מי אתה עובד, תמשיך עם החברים שלך" וסינן, "שלושת המוזרים".
מפגין כעס ניגש גלעד אל מאור ששימש תורן הגשה בקפיטריה: "שמעתי אותך".
"תמשיך עם התחביב לשמוע בליל שפות בלי להבין במה מדובר, ליהנות מקולות מוזרים במרחקים".
"התחביב שלי מפריע לך?", התריס.
"אתה יכול להיות חובב רדיו כמה שתרצה, רק עם אוזניות".
נועה התקרבה כדי להפריד.
" תישארי בצד עם כוסות הרוח".
"מאור", פנתה אל הדובר ברכות, "תבוא פעם לסיאנס ואחר כך נדבר".
"נראה לך שאבוא?"
"למה לא, אם תהנה אז בסדר ואם לא – יהיה לך חומר טוב ללגלג, מה דעתך?
מאור לא חיכה לתשובה מפויסת. הרהר. נועה ניצלה ההזדמנות: "מאור, ביום שלישי בצריף על שפת הים מאחורי מלון מנדרין, רק תדייק".
"למה, הרוח תיעלב אם אאחר?"
"כן, היא דייקנית".
11
ישי לא הצניע את תסכולו מההחלטה של סיסרא. רגז על מאמצי המעקב של כלי טייס שבוזבזו. אהוד הבין לליבו, ניסה להגן על ההחלטה: "תבין, לנו יש חוקים מעוגנים במוסר. סיסרא לא רוצה להידמות להם, לכן לא אישר חיסול בבית קברות".
"אני לא יכול להבין ולא יכול להסכים. מדובר באויב אכזרי, שאחראי למוות של הרבה מוסלמים וגם לנו גרם אבדות כואבות. להיות הומני לשרץ כזה".
"קשה להיכנס לראשו של אדם שבנו חלל מלחמה", ניסה אהוד להוריד המתח. אבל דבריו רק העלו את חמתו של ישי: "בשביל מה לשלוח מל"טים, לבזבז מאמצים, אם בית הקברות מחוץ לתחום. הרי המטרה היא שיגיע לבית הקברות. במלחמה כמו במלחמה".
אהוד התפלא מהתגובה ושתק. ישי המשיך להסתער: "אסור לערבב שיקולים אישיים במבצעיים, זו דעתי, אבל עם סיסרא אי אפשר להתווכח, כשהוא מחליט הוא מקובע".
"מפקד צריך להחליט, לטוב או לרע".
"החלטה הגיונית", סינן ישי.
"החלטה שתאהב", התגרה אהוד.
"אני יודע שאתה בדעתי, אם היית צריך להחליט היית נותן את ההוראה".
"אני לא המחליט וגם לא אב שכול, מלחמה היא לא רק קרבות, היא הרבה מעבר לכך, השיקולים רחבים. האמת – אם הייתי בנעליו לא יודע מה הייתי עושה, ואני שמח שאני פטור מכך, ממלא פקודות".
"זו הצרה", השיב ישי, "אנחנו ממלאים פקודות במקום לפתוח את הראש".
"הצבא והלחימה בנויים על היררכיה, בלעדיה תהיה אנרכיה".
"אני לא מדבר על סירוב פקודה, אני מדבר על שיקול מבצעי הגיוני, על הנפשות שנציל אם נחסל את העכברוש, זה מול זה, חוקי מוסר של בני תרבות לעומת חוקי הרצח של אשפי הטרור". סיסרא נכנס לחדר, התבונן בניצים, "על מה אתם מתדיינים", ומיד עבר למטרת בואו: "עבדאללה שלנו דיבר איתי עכשיו. הוא לא יודע על מה להתמקד, ניסיתי להסביר לו שמדובר בקונה מוזר ומתמיד המקבל מדי פעם סל עם בקלוות איכותיות. הוא די התעצבן, סל, אמר, כולם קונים עם סלים לא שמים בקלווה בכיסים.
אודי, תסביר לו ואל תגלה שמדובר בתרגיל, ושלא תהיה פדיחָה". סיים ויצא בחופזה מהחדר.
ישי המתין קמעה ושאל: "אתה חושב שהוא שמע?"
"רק אם האזין מאחורי הדלת".
"לחסל הוא לא מסכים אבל לסכן סוכן בביירות על בקלווה הוא מאשר, מה קורה?!"
"אל תשאל אותי, ישי בן חיל, במקצוע שלנו אף פעם אי אפשר לדעת".
"תמיד יש סיכון מחושב, אבל היגיון חייב להיות בבסיס כל החלטה".
"לחפש היגיון בשיגעון של הלוחמה בטרור?" העיר ישי.
12
גלעד ונועה התגלגלו מצחוק כאשר צפו בסרט היתולי במרתף הבית של עדי. על מסך טלוויזיה ברוחב חמישים אינץ' צפו בדמותו של נסרלבי משלח אצבעות מתוכם פורצות רקטות. הדמות מתמוגגת פורשת זרועות מהן משוגרים טילי אימים. כאשר הוא צפה למרחקים נראו דמויות בתוך ענן בפולחן דומה לסיאנס. הענן נמוג וממנו נשבה סערה של אותיות שהפכה סופה והסיטה את הרקטות והטילים אל נסרלבי שנמוג באבוקת אש.
גלעד ונועה מחאו כפיים. "תעלה ליוטיוב", צהלה נועה, "לרצונות יש כוח להתממש".
"רוח רוח", שאג גלעד, "הסיטי מסלול והכִּי בארור".
"חבר משורר וחברה מעולם הרוחות, קליפ משעשע לא הורג. יש לי במגרה רעיון מדליק ויעיל יותר.
"נבואה ניתנה לשוטים", העיר גלעד.
"לא מדובר ברוחות, אלא ברעיון שיכול לחסל את העכברוש", העיר עדי.
"נעשית לוחמני", לגלג גלעד.
עדי הגיב: "תתפלא, לתמונות ולמילים יש כוח. מילה כתובה מעוררת צבא שלם. התנ"ך, הקוראן באסלאם, הברית החדשה בנצרות, אלו מילים כתובות, דברי אלוהים חיים למאמינים, שגרמו למלחמות עקובות מדם.
הרעיון שלי מבוסס על תמונות שתעשינה את המלאכה, המחשבה הזו צצה בראשי כאשר רכבתי על אופניים. הדיווש מעורר לי את הראש ליצירה".
"בסדר, תדווש, אבל תשתף", תוך כדי אמירה היטה גלעד הראש להאזין.
"אני לא יכול, עוד לא סגור לגמרי וזה מסוכן לספר אפילו לכם, סודי", התבטא בקול סמכותי.
נועה וגלעד בהו בו בהפתעה, לא ידעו כיצד להגיב, חשו בעוצמת האמונה, לא רצו לפגוע בחבר, אבל הסקרנות כרסמה. כשהבינו שעדי לא עומד לשתף אותם החליפה נועה נושא: "בסיאנס האחרון היו הפתעות".
עצמה עיניים והתנתקה לעולם הזוי. שוב הייתה בצריף חשוך, הרוח המסתורית ריחפה והזיזה הכוס על לוח הקרטון משובץ האותיות. נו"ן, סמ"ך, רי"ש, למ"ד. חוותה את מאור מפריע הדממה וקורא נסרלבי. השתיקה אותו בסבר חמור וקראה למאור לא תפריע. ואז באו אותיות מוזרות, בי"ת, קו"ף ולמ"ד, ו"ו ועוד ו"ו והכוס נעה במהירות לאות ה"א. המשתתפים לא הבינו פשר הדברים. כשהאור דלק העיר מאור, שנסחף מעט באווירה: "בקלווה, הכוונה לחיים הטובים של הנחש עם הרבה הראשים". אחרים דחו את הקשר בין בקלווה לחיים הטובים. למה הכוונה תהו, לרוח הפתרונים, חשבה נועה.
"את מעופפת, חזרי אלינו", ביקש גלעד, ודוק של דאגה בקולו.
"אל תדאג", השיבה, "בפעם הבאה נבין יותר".
13
מנחם, דודו של עדי, שהיה טרוד בפתרון בעיה טכנית במחשב, כרסם גזר גמדי ברעבתנות כאשר צלצול הטלפון הנייד הוציאו מריכוז.
"דוד מנחם שלום. שלחתי לך לינק לסרט, האם צפית?"
"עדיין לא, במה מדובר?"
"קליפ על נסרלבי, אשמח אם תראה".
"בסדר אני כבר צופה".
הדוד מנחם נחשב במשפחה לבר סמכא בתחום הסרטים. את האהבה לסרטים ירש מאביו ממייסדי הטלוויזיה בישראל. בבגרותו נשמרה התלהבות הנעורים לכול משימה. בעבר הכין סרט בו הומחש איך היה נכון להילחם במתקפת הטרור במינכן בשיטות פעולה ישראליות ולהציל את הנפגעים וזכה על כך בפרס בארצות הברית. הוא הכין סרטים למערכת הביטחון והיה מקורב לראשיה. עדי ראה בדוד מומחה וציפה בקוצר רוח לחוות דעתו. לדוד היה מאגר זיכרונות בלתי נדלה על מורשת ומלחמות שלקח בהן חלק. עדי אהב להאזין לסיפורים, שסופרו בהתלהבות של נער.
תוך כדי המתנה נזכר בסיפור על הוצאה להורג. "דוד, אני נזכר בסיפור שסיפרת לי על ההוצאה להורג של שמוליק".
"אתה מפריע לי לצפות בסרט שלך, ומה הקשר של הסרט לסיפור?"
"אחרי שתצפה אסביר, הפוך על הפוך בדומה לסיפור על שמוליק".
עדי המתין והזיכרון עלה: כיתה של ילדים בני חמש עשרה בארגון ההגנה, שהיה בלתי חוקי בשנת 1947, יצאה לאימונים בפרדסי רחובות. לבשו בגדי חאקי, בידיהם מקלות לקרב פנים מול פנים, קָפָּ"פּ, חדורים שליחות לאומית, הילכו בשורה עורפית ליד עצי ברוש. לפתע התנפלו עליהם חיילים אנגלים. הרוב הצליחו לחמוק. שלושה נתפסו ובהם שמוליק. החיילים חבטו בו, גררו לפרדס, קשרו אותו לגזע עץ. איימו עליו בטומיגן, היכן הסתרתם את הנשק? ספר, אחרת תסיים את חייך! כשהתעלם מהם, דרכו את הנשק וכיוונו אל ראשו, ספר היכן סליק הנשק או שנרוצץ את הגולגולת שלך. שמוליק השיב ביריקה לעבר השואל. אנגלי אחר כיסה את עיניו. הזדמנות אחרונה לדבר או שזה סופך!
המתין למוות, נפרד מהוריו, מאחיו ומאחותו. כאשר שמע את נקישת הסדן לאחר הלחיצה על ההדק הופתע, המוות לא כואב. ואז ניגש אליו אחד החיילים ובעברית צחה טפח על שכמו, היית בסדר בחורצ'יק, תמתין בצד. עדי נזכר בדוד שטפח על כתפו והסביר: היה זה תרגיל של ההגנה לחישול חברי המחתרת, שבוצע על ידי יחידה אחרת שהתחפשה לאנגלים.
לפתע שמע את הדוד: "סרט מעולה, משעשע, מופגנת בו יצירתיות, וגם הביצוע ראוי. יש לך עתיד בענף, תתמיד ליצור".
"דוד, תודה, אני מעריך את חוות דעתך, ויש לי בקשה ממך".
"בבקשה, דבר".
"יש לי יום הולדת בעוד שבועיים".
"זכור לי".
"רציתי לבקש מתנה".
"מקווה שלא תחרוג".
"הו לא", קטע דבריו בחטף: "זו בקשה מסוג אחר, לא קשורה בהוצאה כספית".
"בסדר, במה מדובר?"
"תסדר לי פגישה עם היועץ למלחמה בטרור".
"מה", תמה מנחם, "מה לך וליועץ לטרור ומה הקשר לסיפור על שמוליק וההוצאה להורג?"
"יש לי רעיון מעניין".
"עדי, אתה מגזים", דיבר מנחם בנימה של מורה, "אני אמנם מכיר את היועץ, אבל הוא לא זקוק לעצות, יש לו ידע וצוות מומחים, אפילו אני לא מעז לתת לו עצות. נער צעיר כמוך בא ללמד לוחם מנוסה. תרד מהרעיון, ובכלל מה לך ולארכי טרוריסט? הסרט משעשע, אבל לא יתרום למלחמה בטרור.
"דוד מנחם, לא מדובר בסרט שראית, אם אספר לך את הרעיון אני בטוח שתסכים להסדיר לי את הפגישה. אתה זוכר את הסיפור על ההוצאה להורג המבוימת שסיפרת לי, ההונאה הזו".
"זו לא הייתה הונאה, אלא חישול הכרוך בהונאה מסוימת. אבל נחזור לבקשה".
דוד מנחם, זה לא לטלפון, מתי אוכל לראות אותך?"
"אתה נשמע סודי מאד" ולאחר אתנחתא, "אתה מוזמן תמיד לאולפן ברחוב אנטוקולסקי בתל אביב, רק תודיע מתי אתה מגיע כדי שאתפנה. בקשר לפגישה עם היועץ אני לא מבטיח דבר".
14
סיסרא קרא את הדין וחשבון היומי ממקורות גלויים כאשר הבחין בזבוב שנח על שולחן העבודה. חבט בו באגרוף בחמת זעם אבל זה הקדים ונמלט. "ממזר קטן", סינן והמשיך לקרוא. רוגזו גבר מהדוח. הוא הסיט את הכובע בתנועה האופיינית, חייג ושאג בטלפון: "אמנון אלי".
אמנון שהיה אחראי על עריכת הסקירה היומית ממקורות גלויים של האויב, מיהר להגיע. סיסרא ציטט משפט מהדוח, ושאל: "מה זה צריך להיות לוחמים, ממתי הם לוחמים? אצלנו הם טרוריסטים או מחבלים, תבחר. ויש לך חברה לניסוחים, האחראית על הסקירה ממקורות לועזיים".
אמנון ניסה להתגונן, רצה להגיד שמדובר בציטוט מהמקור, אבל סיסרא היסה אותו, "להבא מחבלים!"
אמנון יצא מהמשרד והחל לחפש את האחראית על הסקירה משפות לועזיות. במקומו נכנס אהוד והגיש לו מסמך. סיסרא קרא בקול: "ציונים מ-8200, מהמוסד, מהמודיעין, מחיל האוויר, אני משתין עליכם, אתם יכולים לשמוע הכול, אף פעם לא תגלו אצלי כלום, זה הטלפון הגלוי, יחרב ביתכם".
"מתחצף הבן ההולל של העכברוש", העיר אהוד.
"הוא עוד יטעה, סבלנות", השיב סיסרא.
"צוחק מי שצוחק אחרון", השלים אהוד.
אמנון ראה את טטינה קוראת מסמכים בסוכה המוצלת של האגודה למען החייל. ניגש אליה, "אנָא אמִין, אני אמנון".
טטינה השיבה, "אני יודעת מי אתה".
"סיסרא הזכיר אותך עכשיו כאשר קרא את הסקירה וירד עליי. ממתי הם לוחמים, אצלי הם מחבלים, לא נתן לי להסביר שזה ציטוט, והוסיף, יש לך חברה בצוות הלועזי".
"קיצוני הסיסרא הזה", העירה טטינה.
"שם מוזר יש לו", העיר אמנון.
"השם נדבק לו כאשר עזב את הבית ואשתו צעקה מול חצי הרחוב: 'אתה סיסרא, עוד תראה".
"למה התכוונה?"
"אולי לסוף של סיסרא בתנ"ך, מי יודע", תהתה טטינה.
"ואיך הגיב?" שאל אמנון.
"אימץ השם בהתרסה, מרוצה מהכינוי".
טיפוס מוזר שקשה לחדור למוחו, חשב אמנון.
טטינה העבירה נושא: "שמעתי שאתה ממשפחה של מזרחנים".
"מבין שעשית עליי תחקיר".
טטינה חייכה, "רק הצצתי בגוגל".
"ומה גילית?"
"משפחה טובה, כמו שאומרים הפולנים".
טטינה שבתה את ליבו בהומור היבש. אמנון רצה להעמיק הקשר, פתח סגור ליבו: "הקשר למזרח טבוע אצלנו במשפחה. סבי הגיע לארץ מרוסיה בשנת 1922, הארץ הייתה שוממה, זרועה חולי ודלות. הסבא עבד בבריכות המלח בעתלית. כול הפועלים האחרים היו ערבים. כדי שיוכל לדבר איתם למד בתוך זמן קצר את השפה הערבית. אט אט נשבה בקסמי המזרח. היה חלוץ בפתיחת עולמם לפני היישוב היהודי, במבט מכבד, ביחס של כבוד. תיאוריו הפליאו ופתחו צוהר להבנת תרבות המזרח. גם אבי מזרחן, וכאשר ראו את שמי בבקו"ם מיד שיבצו אותי ליחידה".
טטינה הקשיבה בדריכות: "תהיתי מה לבלונדיני כמוך ולשפה הערבית, חריג בנוף".
"גם את שונה עם הג'ינג'ים והעור הלבן".
אמנון המשיך: "הגישה של סבא למאבק בין היהודים לערבים הייתה שונה. כאשר היינו בטיול בסחנה ראיתי צלקת כעורה לאורך הבטן. 'מה זה סבא?' שאלתי. בעודו מתנגב ולובש בגדים סיפר: 'בשנת 1936 במאורעות של הערבים נגד היישוב היהודי, כאשר טיילתי מול שער יפו בחומת העיר העתיקה, איש כנופיות התנפל עלי ודקר אותי בסכין קצבים גדולה בבטני. עוברים ושבים תפסו אותו כאשר ידיו ובגדיו מגואלים בדם. למשפט הביא עשרים עדי שקר, שנשבעו כי נפצע בעבודתו כמסגר. השופט האנגלי שחרר אותו, 'מה אני יכול לעשות מול עשרים עדים', תירץ. אבל סבא לא שמר טינה לערבים ככלל. הוא התעלה על הקיצוניות, האמין ביחסי ידידות במימוש הציונות".
"סיפור יפה", הגיבה טטינה, "עם מוסר השכל על הצדק האנגלי של הפרד ומשול", והצמידה אליו את לחייה, "המסורת המזרחית מחייבת".
15
סא"ל מישקה שמח להגיע לביקורת ביטחון שגרתית ביחידת המודיעין עליה פיקד סיסרא. היה לו חשבון ישן אתו שלא נסגר. הם התחרו על תפקיד פיקודי וסיסרא ניצח. מאז שמר מישקה המובס איבה. אבל כלפי חוץ הפגין יחסים תקינים.
סיסרא קיבל את מישקה בספר פנים יפות: "אתה יכול לבדוק כל דבר, תרגיש חופשי, בבית".
מישקה נענה בחיוך, בליבו הבליע את המרירות משכבר הימים, אבל החליט לחפש חריגות כמו בבדיקת חמץ.
מישקה ביקש סקירה קצרה. סיסרא נענה: "אנחנו ברדיפה אחר נסרלבי. גילינו שהוא מחופש לאישה. הסוכן עבדאללה במעקב אחר הבן ההולל שלו והרשת הזעירה מסייעת לו. את יחידות המשנה שלנו אתה מכיר, אין צורך לפרט".
"האם יש לכם כיוון כלשהו?"
"כל הכיוונים פתוחים".
"התכוונתי מהבחינה של שמירה על ביטחון".
"לא נראה לי, אבל אולי תרחרח קצת אצל האחראים על הסקירות ממקורות גלויים, חייל וחיילת."
16
הברכות שזכו להן גל ודורה על גילוי התחפושת של נסרלבי עודדו אותם לשקוד על צילומי התצפית של כלי הטייס. עיניהם לא משו מהמסכים. דורה חשה יובש בעיניים וטפטפה מדי פעם טיפות מבקבוקון. בעת הזילוף הייתה מעירה לגל שישים לב. "גל", קראה והוא נענה מיד, "בסדר, אני דרוך". היא הטתה ראשה לאחור כיוונה את הטיפה מול העין. באחת הפעמים שזילפה, גל התבונן במסך וקרא: "דורה, תראי, אני חושב שהאישה הזו שונה מהקודמת. גם היא באה לאותה מצבה בבית הקברות".
דורה ניגבה את עיניה במטפחת ובחנה את האישה. "אתה צודק", זו גבוהה יותר ורזה מהקודמת, מעניין".
גל המשיך לבחון הדמות: "למוסלמים מותר לשאת ארבע נשים".
"אבל אימא יש רק אחת", העירה דורה.
"אולי את השאהיד גידלו כמה נשים", התבדח גל.
"זו הסוואה לעכברוש, נעביר לממונים", חתמה דורה.
17
ממזח בטון עטוי ירוקת, שחדר לממלכת הים בהרצליה, צפו טטינה ואמנון בשקיעה. מחובקים עקבו אחר העיגול הענק שטבל בים לאיטו, צבע את האופק באודם מסמא. שתקו, חשו את גודל הרגע.
"זה אותו הים כאן ובביירות, וגם בצרפת, לחשה טטינה והעצב ניכר בדיבורה. "ועכשיו תורי, סיפור על סבתי". אמנון הקשיב דרוך.
"היא הייתה בת שמונה בצרפת במלחמת העולם השנייה עם טלאי צהוב תפור על חזה. התחבאה עם ההורים ועם אחותה הקטנה בדירת מסתור מפני אקציה שבה תפסו יהודים ושלחו אותם למשרפות. בני המשפחה המפוחדים השקיפו מצוהר על הרחוב, צפו בגרמנים גוררים זקן, אישה וילדה. אחות של הניצודה ברחה. אחותה הקטנה של סבתי עזבה את המסתור, רצה לרחוב כדי להציל את הפעוטה ולהביאה אל המחסה. ההורים הנדהמים וסבתי הביטו מאובנים מהצוהר ראו את הגרמנים עוקבים אחריה ויורים בה ובילדה שניסתה להציל. המראה הזה מלווה את סבתי כול חייה, היא תמיד מצדדת בחסרי בית ובנרדפים".
השניים שלבו ידיים, הביטו זה בזה, ואהבה צמחה בצל השקיעה.
18
במפקדה תהו מה פשר שתי הנשים המתחפשות לנסרלבי. איזה משחק הוא משחק. בדיון השתתפו בר־כוכבא מפקד היחידה, סיסרא, אהוד וישי. ניסו לפענח במשותף את התעלומה.
סיסרא היה בטוח שזו הטעייה מכוונת. "הם יודעים שאנו עוקבים אחריהם, צופים בהם. העכברוש מסתתר במחילות מתחת לאדמה, כנראה מחליף בקביעות מקום, נזהר".
"אנחנו דורכים במקום", העיר סיסרא.
"אלברט איינשטיין אמר שמי שעושה שוב ושוב אותם דברים ומצפה לקבל תוצאה שונה סובל מאי-שפיות", חיזק אהוד.
"סבלנות – המתמיד זוכה", הגיב ישי.
סיסרא הסיט כובעו, ליטף את הצלקת על הלחי, "חייבים למצוא דרך לחדור אל החוג הקרוב". בר־כוכבא סקר את הנוכחים ונטל את רשות הדיבור, פנים דרוכות הופנו למוצא פיו: "צריך להכין סוכנים שיובילו אותנו לשלב הבא בשרשרת".
"לחדור לגיא ההריגה?" תמה ישי.
"מדובר בסוכנים מאומנים הנכונים לכל משימה", השיב בר־כוכבא.
סיסרא הגיב: "נועז וגם מסוכן".
"אני מודע", ענה בר־כוכבא, "נאמן אותם בתרגיל חישול".
סיסרא: "מריח כמו פיתיון".
"אם יבוצע כהלכה יביא תוצאה", סיכם בר־כוכבא, "תכינו מה שצריך.
19
שני סוכנים נכבלו, עיניהם כוסו והם נגררו במסדרון אל תאי מאסר. הסוהרים במדי ארגון טרור דיברו ערבית. ההצגה הייתה מושלמת.
האור בתא הכלא כבה ובתיאום התפרצו שני סוהרים, כבלו בכוח מופגן את הסוכן, והטיחו תוך כדי כך קללות. גררו אותו לחדר מבודד, קשרו למוט בתקרה, ראשו למטה ורגליו הכפותות למעלה. הסוכן שאל: "אתם לא מגזימים חברה?" התגובה הייתה דלי מים על ראשו.
את הסוכן השני הביאו אל חדר סמוך. טבלו את פניו בקערת מים: "ספר את הקוד להפעלה עם איש הקשר". הוא שתק, טבלו את ראשו בשנית ובשלישית. הוא השתנק, פלט מים ונראה מותש. אחרי שחזרו על המעשה חמש פעמים, ניגש אליו מפקד התרגיל: "עמדת במשימה. עכשיו יבוצע תרגיל חישול נגד סם האמת. תיווכח שזה לא נורא כמו שחושבים. המטרה לשים עצמך חסר הכרה לפחות תריסר שעות ולא להוציא הגה זמן רב ככול האפשר".
"הבנתי", סינן הסוכן, "אבל אם אהיה בהשפעת הסם כיצד אדע להעריך את הזמן שעובר".
"להתבונן בחלון ולראות את השינוי בכיוון השמש והאור, לנסות לעקוב אחרי החלפת הסוהרים הנעשית מדי פרק זמן קבוע, חצי שעה או שעה, ואפשר גם לספור".
עצות סבתא, חשב הסוכן.
"מעכשיו אתה יעקוּב, אימות הקשר נשאר כפי שהיה".
"הבנתי".
"רופא יזריק את הסם, תרגיש הלם, אבל תתגבר".
האחראי החזיק את היד של יעקוּב ורופא בחלוק לבן הזריק את הסם לזרוע. הרופא המתין כמה דקות, כאשר אימת שיעקוב איבד תחושה השתיל במהירות מתחת לעור המפשעה צ'יפ זעיר.
חלפו כמה דקות, יעקוב התעורר. סוהר מחופש החל לחקור: "מה סיסמת ההתקשרות למפעיל שלך?" יעקוב שתק, השים עצמו מבולבל מהסם.
הרופא ומפקד התרגיל עברו אל הנבחן השני. חזרו על אותם דברים והסבירו שהכינוי שלו מעכשיו הוסב לעשיו והסיסמאות וסדרי התקשורת נשארים בעינם.
יעקוּב ועשיו הושארו בתאים נפרדים. מצלמות עקבו אחריהם. הרופא צפה במסכים. אח מגויס החליף אותו מדי פעם.
20
עדי דיווש על אופניים חשמליים ברחוב אבן גבירול בתל אביב. הגיע לפינת אנטוקולסקי, קשר את האופניים בשרשרת לגדר הבניין ולחץ על כפתור דירה מספר שלוש. הדוד מנחם התבונן במסך זעיר, זיהה את המבקר, לחץ על הזמְזם והסביר: "הדלת הראשונה מימין, זוכר?"
"בטח זוכר".
כאשר פתח את דלת האולפן ראה את הדוד שקוע בעריכת מיצג על טילי אוויר-אוויר. עדי הבחין בתפריט המאפשר בחירה של תרחיש לכל סוג טיל. הדוד המחיש את האפשרויות, לעבור בזמן אמת לטיל, להזיז אותו במאה ושמונים מעלות לכול כיוון, להציג מה רואה הטיל, את הנעשה בקוקפיט, את התרחיש ואת כול ארבע האפשרויות והכול בארבע שפות. "עכשיו אחרי שצפית בתחכום הישראלי נשמע מה בפיך".
עדי תיאר לפניו את הרעיון. הדוד נדהם מהתעוזה. "אינני מומחה בלוחמה בטרור, אבל הרשמת אותי. הרעיון מקורי ומפתיע. האמת, חשבתי שתבוא עם משובת נוער. אחרי ששמעתי, אני מאמין שיש לזה סיכוי. אדבר עם היועץ לטרור ואמליץ בחום שיקבל אותך לשיחה".
"תודה דוד, אני מעריך מה שאמרת על רעיון הסרט".
"תודה לךָ על היצירתיות והתעוזה", השיב הדוד מנחם וההדגשה בנעימת הקול הייתה על המילה לךָ.
21
עבדאללה עקב בגוגל אחר כתובות שלמאפיות. ביקר בחמש מהן וטעם בקלוות. משימה נחמדה, חשב, לא ברורה לי בדיוק המטרה, לפחות אהנה.
שייט ברחובות ביירות באופניים, עקב אחרי בתי מאפה לבקלווה, נמשך אל הריח הנפלט מהם כדבורה אל צוף. משימה עם טעם וריח הכרוכה בשיטוט ללא סוף. התחזה לשליח של בית מרקחת. באחד הימים צד את עינו באקראי נער צולע מדווש במהירות על אופני משלוח. ניסה להשיגו והעלה חרס. התעצבן, אני חייב להעלות כושר, לחזק את השרירים, הילדון הזה מאתגר.
ביום השני למעקב אירעה לנער השליח תקלה. עבדאללה ראה את מבוכתו, עצר לידו ושאל אם הוא זקוק לעזרה. הנער שנראה אובד עצות נענה. עבדאללה פרק את השרשרת מאופניו והרכיב על אופני הנער. זה לא חדל להודות. "הם דייקנים נורא, אני חייב להביא את הסחורה במועד, ומה יהיה אתך?"
"אל תדאג יש לי חלקי חילוף במקום קרוב והמעסיק הוא הדוד שלי".
בפגישה הבאה שוחחו על העבודה, השוו משכורות, ועבדאללה העיר שבעבודה של הנער הוא יכול לטעום מהמעדן ולקבל כוח, כמאמר הפתגם אלְשוּרוּל יוּכָּאוִי, העבודה מחזקת. הנער צחק, וסיפר שרק פעמיים הצליח לטעום, זו בקלווה יקרה מאד, אולי הטובה בשוק, מחירה גבוה ממקומות אחרים, יש בה הרכב חומרים נפלא, טעם גן עדן.
"אני יכול לטעום רק אספירין או שמן פרפין נגד עצירות", חייך עבדאללה. "אבל אשמח לטעום מהסחורה, היכן אפשר לקנות".
"אשמח להביא לך, המחיר הוא עשרת אלפים לירות לחמש מאות גרם".
נתן לו עשרים וחמישה אלף לירות לרכוש קילוגרם אחד, השאיר עודף של חמשת אלפים והתאונן על מחירי בית המרקחת.
התיידדו, לחצו ידיים והחליפו שמות, "עבדאללה אלאטאונה".
"מוסא אלמונעים בורג' חיג'זי".
הפגישה הבאה נקבעה ליום המחרת בגן פייר ג'מאיל. עבדאללה הביא תרמוס עם קפה וכיבד את הנער בבקלווה. זה אכל בתיאבון וגיהק בהנאה.
"הבקלווה שהבאתי טעימה, אבל אכלתי בקלווה טובה יותר בחתונה לפני חצי שנה", העיר עבדאללה.
"אין מתחרה לבקלווה של מאפיית אלמליק", השיב הנער בידענות.
"הבקלווה היא קינוח עממי מדורי דורות, מה הסוד של מפעל אלמליק".
"לא נותנים לי להיכנס למאפייה, אבל אני רואה את החומרים שמגיעים, פיסטוקים ודבש ועוד תבלינים, הכול מהאיכות המעולה ביותר, רק אנשי מעלה, עשירים, קונים שם, אבל בטיפ למשלוחים הם מקמצים".
עבדאללה התאמן ברכיבה על אופניים, הגיע למהירות גבוהה, הצליח לנסוע בלי להחזיק בהגה ואפילו להתרומם מעל המושב תוך כדי רכיבה. נזכר בזוג האופניים הראשון שניתן לו בבר המצווה. אופניי ספורט קלים מאלומיניום עם פעמון ופנס. היה גומע את הרחובות ביפו בגאווה. אבל השמחה הסתיימה כאשר נגנבו. התאבל עליהם וההורים רכשו כפיצוי קורקינט, עמו היה מגיע לשפת הים. נהג לקשור את הכלי לעמוד בשתי שרשראות ובכול פעם שחזר מהרחצה והבחין בקורקינט העומד במקומו שמח.
המחשבות על ימים עברו פגעו בריכוז, משאית עברה סנטימטרים ממנו. לְמה הגעתי, חשב, סוכן בקלווה מעופף על אופניים. מחר אדווח לסיסרא.
22
הכבישים פלטו חום והאוויר היה לח וכבד כאשר עדי רכב על קורקינט חשמלי אל סמטה במרכז תל אביב. משב הרוח שהתנועה גרמה לא הפיג את הלהט והזיעה המעקצצת. הגיע אל בית חד קומתי עטור גדר שעליו השתרג מטפס קוצני עם פרחים אדומים, ובחזיתו שער ובודקה שבה הסתתר שומר. החנה את הקורקינט וניגש אל השער.
"היי נער, טעית בכתובת", קרא השומר.
"נקבעה לי פגישה".
"אתה טועה, זה לא כאן".
"תדבר עם היועץ בר־כוכבא, תגיד שעדי כאן".
השומר טלפן באי רצון: "יש כאן נער בשם עדי…"
לא סיים והתשובה ניתנה: "תכניס אותו, זה בסדר".
עדי נכנס אל המשרד של בר־כוכבא. מכתבה עתיקה במרכז חדר גדול וריק. כמה טלפונים על שולחן, אחד בצבע אדום.
"דודך מנחם עתיר מעשים. קיבלתי אותך בזכותו. דבר, אני מקשיב".
"זה בעניין נסרלבי", פתח.
"מה הקשר שלך לזה? תמה בר־כוכבא.
"אז ככה, אני ישראלי אכפתי".
שוב קטע אותו: "לעניין בבקשה".
טוב, אני מציע להכין סרט מבויים איך שנסרלבי היה פעם שבוי אצלנו וזימר, הסכים לשתף פעולה ולכן שחררנו אותו, בטוח שזה יכה גלים והחברים שלו יעשו את העבודה".
היועץ החוויר, נרגש מהתעוזה של הרעיון רצה לשאול אבל התאפק. עדי המשיך: "ההפקה תיעשה על ידי חברה מאחת מארצות הצפון".
נרגש ממה ששמע החל בר־כוכבא להסתובב בחדר, כאילו איבד שיווי משקל: "אני לא מאמין, נער בן 17 שולף מהשרוול רעיון שאנחנו מחפשים כבר חמש עשרה שנה".
"אני לא שולף", השיב עדי.
בר־כוכבא התעלם: "לא מאמין, איזה רעיון מדהים מינוקא, סיפרת על זה לעוד מישהו?"
"אני לא ינוקא ולא שלפתי מהשרוול, חשבתי הרבה על הרעיון ולא סיפרתי לאף אחד על כך, רק רמזתי לדוד מנחם".
"בסדר, לא ינוקא" ותוך כדי הצביע על הטלפון האדום "ומה נאמר לחברים מעבר לים?"
"תשהה את התשובה כמה שעות, זה יספיק שהרעיון יכה גלים ויתגלגל ואחר כך תספר להם את האמת".
"אני לא יכול", אמר מהורהר, ליטף את בלוריתו של עדי, "הפתעת אותי, עוד תעלה על דודך".
23
הנבוט, כך קראו לאחראי על העינויים בכלא של ארגון הטרור. מראהו אלים, תאב מדנים, רוחש רוע. כרס עגולה, פני ירח עם עיניי נחש זעירות, גבות בתצורת משולש, זקן מדובלל וחיוך זדוני. בידו החזיק נבוט שהיה מנפנף בו בתדירות. הוא קיבל תדריך ממפקד הכלא של ארגון הטרור: "אל תפריד בין הכלבים, לצלם ולהקליט הכול, בלי מכות, שמעת נבוט, בעדינות, ניתן להם הזדמנות לשתף פעולה, זה יותר חשוב לנו מהחיים שלהם. עלינו לדעת למה הם באו, איך הגיעו? חוזר, בלי מכות, עוד תהיה לך הזדמנות להראות את היכולת שלך, דיר באלאכּ!"
מפקד הכלא נח משטף הדיבור והוסיף: "וגם תגיד למסעוד החוקר שזו פקודה שלי".
הסוכנים יעקוּב ועשיו נקשרו לכיסאות במרחק מטר זה מזה. יעקוב בחן את האיש האלים המשתעשע בנבוט. כאשר זה הבחין במבט, קרב אליו, והניף הנבוט בעוצמה סמוך לרכה. תוך כדי כך איים: "הנבוט הזה פיצח הרבה ראשים, כדאי לך לשתף פעולה".
החוקר מסעוד עצר בעדו: "נבוט, תן להם לדבר, אם לא יזמרו יהיה לך מספיק זמן להראות את היכולת".
עשיו הסב ראש. הנבוט שחש במבט נופף מולו במקל עם משקולת מתכת בקצה: "כדאי לך לדבר אחרת הילדים ואשתך לא יכירו אותך אחרי שארסק את הפרצוף היפה שלך".
מסעוד רמז לנבוט. זה יצא מהחדר ומהמסדרון נשמע קול צרחות מעונים שהופעל ממכשיר הקלטה. חזר לחדר ואמר לסוכנים הכלואים: "שומעים מה הנבוט שלי עושה".
מסעוד המשיך לאיים: "מוסיקה יפה מחברים שלכם. כדאי לכם לשתף פעולה".
"איך נדע שתשחררו אותנו בסוף?" שאל יעקוב בנסותו למשוך זמן.
"לא תדע, התפקיד שלי שתדבר, על השחרור מחליט מנהל הכלא.
"תן לי לדבר אתו".
"רק אחרי שתדבר איתי, כאן אני קובע, אתה לא בישראל, תהיה לך הזדמנות לדבר אתו".
24
בכלא החשוך ישבו הסוכנים השבויים על הרצפה החשופה, נשענו על קיר בטון. התא היה ריק, ללא מיטה ושירותים, רק קירות, צוהר מסורג בסבכת ברזל עבה בתקרה ודלת כבדה עם חלון זעיר שניתן לפתוח מהחוץ ולהתבונן באסירים. הסוכנים ניסו להירדם, לאגור כוח.
בחצות נדלק אור. בסנכרון נכנס מפקד הכלא ואחריו סוהר נושא טלוויזיה וכבל ארוך השתלשל מאחוריו. הסוהר עם המכשיר נעמד מול פני הסוכנים. מפקד הכלא רמז והטלוויזיה חוברה במסדרון לחשמל. על המרקע הופיעו צילומי מארב של ארגון הטרור, פגיעה בכלי רכב משוריין ישראלי והתמקדות על שני חיילים הרוגים.
מפקד הכלא עקב אחר התגובה: "אתם לא בלתי מנוצחים, המנהיג אמר שאתם עשויים קורי עכביש. הבאתי לכם הוכחה מאתמול. אני יודע שאתם מקצועיים. כדאי לכם לשתף פעולה".
יעקוב שאל: "איך נדע…"
המפקד קטע דבריו בצעקה: "כאן תדבר רק כאשר אפנה אליך. יש לכם זמן לשתף פעולה עד מחר בבוקר, אחרת הנבוט יטפל בכם".
כשסיים שלף מכיסו עיתון ובו צילום של הרכב הישראלי העולה באש והצביע על התאריך.
האור כבה, דלת הברזל נטרקה. יעקוּב לקח את כף ידו של עשיו התכופף כדי להסתיר את מעשיו ובאצבע כתב במגע: ישָן, גם העיתון, בטוּח, תחזיק מעמד.
עשיו פעל באותה תקשורת ושרבט על כף היד של יעקב: איך עלו עלינו כל כך מהר, ואחר כך חרט סימן שאלה גדול.
לא הגיוני, כתב יעקוב.
25
עבדאללה שמע על הסוכנים שנתפסו. עם זאת החליט לא לבטל את הפגישה שקבע עם שליח הבקלוות בגן ציבורי. הוא הביא עמו בקלוות שרכש בחנות ותרמוס עם קפה. הנער הגיע מתנשף. "הבאתי לך מתנה" והגיש צרור ניירות. "מה יש בניירות?" שאל מופתע. "מתכונים", השיב.
עבדאללה התבונן ולא האמין למראה עיניו, הייתה זו רשימה של קונים, כמויות, תאריכים וסכומי כסף. "מי נתן לך את זה, השף?"
"לא נתנו, לקחתי, מתנה לך ממני". ואז הבין עבדאללה שהנער אנאלפבית. "תודה השיב בלבביות", אכין לך בקלווה במתכונת הזו.
כאשר הנער התרחק בדק את הרשימה ועיניו נחו על משלוח גדול בתאריך קבוע שצוין למר איקס.
26
אווירה עכורה התנהלה במטה הלחימה בטרור. בר־כוכבא דיווח: "הסוכנים נתפסו, צריך להפעיל את השלב הבא בשרשרת".
ישי: "איזו שרשרת?"
סיסרא: "אל תפריע".
בר־כוכבא: "צפינו את התפיסה, הכנו אמצעי מעקב כדי להגיע למקום בו הם מוחזקים".
ישי: "מה?"
בר־כוכבא: "נשחרר אותם במבצע נועז ונתפוס לשון איכותית שתקדם אותנו למטרה הראשית".
סיסרא התקשה להשלים עם המהלך, לנגד עיניו עלו מראות מוכרים של עינויי סוכנים: "נשמע כמו פיתיון".
בר־כוכבא: "לקחנו סיכון מחושב".
סיסרא: "אני שכן של יעקב, רואה את אשתו בסופר, הילדים שלנו לומדים באותו בית ספר, איך אוכל להסתכל להם בפנים?"
27
ההודעה בחדשות הייתה עלומה, חבר בכיר בהנהגת ארגון הטרור נהרג. לפי מקור רשמי נפגע בתאונת דרכים ולפי מקור אחר נרצח בידי מתחריו בארגון הטרור. עדי שמע על כך וטלפן לדוד: "ראית את החדשות?"
"הייתי עסוק, לא צפיתי, מה היה?"
"הודיעו על מות אחד מראשי ארגון הטרור".
"מה השאלה?"
"לא ייתכן שביצעו את מה שהצעתי".
"ברור שלא, הכנה של סרט, כפי שאתה יודע, נמשכת זמן רב ועד כמה שידוע לי לא הייתה התקדמות ברעיון".
"מוזר", העיר עדי, "פתאום הם הורגים אחד משלהם".
"קורה אצלם לעיתים, הם ארגון טרור, רוצחים גם זה את זה". לאחר שתיקה: "מבקש שתתנתק לפי שעה מהנושא הטעון, תעסוק בדברים משמחים".
28
רוח קרירה נשבה לעת ערב מהים ציננה את להט החום. טטינה חיכתה לאמנון על ספסל הנשקף לחוף הים. הוא הגיע מתנשף, התנצל על האיחור: "במשרד בלגן גדול, משהו מתרחש".
"אתה צודק, כולם מתוחים. שמעתי שנער ביקר אצל היועץ וזה היה המום מהרעיון שהביא".
"באמת, ממי שמעת?"
"מנהלת הלשכה, חברה שלי ארטיסטית, סיפרה וחיקתה את הקול שלו: 'אני לא מאמין איזה רעיון מדהים מינוקא'". אמנון חייך. היא המשיכה: "סיפרה שהוא התהלך בחדר כמו מסומם, צרח איך זה שהם לא חשבו על רעיון כזה".
אמנון הקשיב והיא השלימה: "הקודקודים מדברים בלחש, במתח".
אמנון: "חושב שהם טומנים מלכודת לעכברוש".
טטינה: "אחריו יבוא מחליף". אמנון: "רק שלא נקבל גרוע יותר במחול השדים שלא נפסק כבר מאה שנים. הוא יימשך אפילו לנכדים שלנו".
"נכדים", מלמלה טטינה והזתה על זאטוטים חמודים.
אמנון בהה בה מופתע והמשיך: "לא תאמיני מה ראיתי היום בעיתון, תמונה בשחור לבן שנראתה כמו עכברוש. התחלתי לקרוא, מסתבר שזו כתבה על פרה הקשורה בפרשת השבוע ולא סתם פרה, אלא פרה אדומה".
"קראת את פרשת השבוע?"
"כן, והיה מעניין, בבית המקדש היו מעלים קורבן של פרה אדומה כדי לטהר את טומאת המתים".
"אני לא עוקבת אחר ההקשר לעכברוש".
אמנון הסביר: "מצוות פרה אדומה באה לבטל את מושג המוות עקב החטא של חווה בגן העדן".
"העכברוש צריך להקריב פרה אדומה כדי להינצל?"
"ההקשר", חייך אמנון, "שעם בוא המשיח תהיה תחיית מתים".
"ליהודים עד כמה שאני מבינה".
"את טועה גם המוסלמים מאמינים בתחיית מתים".
"תספר לסיסרא, אולי ישנה את התוכניות".
29
במחנה התרגלו לראות את מישקה מסתובב במדי אלף ודרגות הסגן אלוף. השמועה עברה מפה לאוזן להיזהר מהחמציץ, שם הכינוי שניתן לו. טטינה אמרה שהוא לא זכה בתכונה שנקראת הומור. אמנון הוסיף שהפנים החמוצות הותאמו להפליא לתפקיד הממונה על הביטחון ושהוא גומע חומץ כול בוקר. בדיוק כשהתלוצצו בסוכת הצל של הוועד למען החייל הופיעה הדמות המדוברת. הם קמו כדי לעזוב את המקום.
"אני לא נושך", אמר להם.
"אנחנו יודעים, רק עוקץ", השיבה טטינה. כאשר הבחינה ברוגז על פניו הוסיפה: "חם כאן ואנחנו אוהבים להיות בטנדו".
כשהזוג עזב התיישב מיקשה על ספסל בסוכה והרהר על התפקיד כפוי הטובה שהוא ממלא. דימה עצמו ליתוש עם אוזניים ועיניים ענקיות המעופף בחדרי חדרים, מאזין ומצלם ולעיתים עוקץ. מה אנשים יודעים על בוגדים, מרגלים וחריגות, מישהו צריך לעשות את העבודה השחורה, להגן על המדינה. התפקיד יוצר התנגדות של הסביבה, היתוש צריך להיות מוכן תמיד למכה מוחצת ממחבט.
שלף מכיסו פנקס ירוק לרישום הערות לדין וחשבון המסכם.
להגביל לזוג אמנון וטטינה את הסיווג הביטחוני הקיים.
ההחלטה שלא לחסל את היעד בבית הקברות בעת ביקור בקבר בנו היא מעבר לסמכותי.
הטענה ששני הסוכנים שנשלחו היו בגדר פיתיון כדי להגיע ליעד היא שיקול מבצעי וגם לא נמצאה הוכחה ברורה לכך. הסוכן עבדאללה והרשת הזעירה שלו מתפקדים יפה. שליחת סוכנת מאהבת כביכול כדי למנוע חשד לנטייה מינית חריגה והאירוח בבית מלון יוקרתי היו מחויבי המציאות ותרמו לחיזוק הכסות שלו.
דווח על נער עם רעיון מבריק לחיסול היעד. לא מקובל לשלב נערים בלחימה, אבל נראה שמדובר ברעיון יוצא דופן. להמשיך בבירור.
סיסרא הגיע מאחור, התבונן במבקר השקוע בכתיבה ופלט: "איזו הפתעות אתה מכין בפנקס הירוק?"
"שום דבר חריג", השיב ביבושת.
"שמח שעברנו את רחרוח חדק הפילים".
מישקה עם האף הפחוס בלע העלבון, התרכז בכתיבה. סיסרא המשיך בדרכו.
30
עבדאללה עטה דמות של אפנדי עשיר, השקיף אל הים, שאב מנרגילה והרהר בהודעה שקיבל מהמפעיל, היה זהיר במיוחד בימים אלה, בלי שפירט. ארגן בית מסתור נוסף, רכש מצרכים לשבוע ויצא לרענן את המחשבות. אדי הנרגילה היו מתקתקים מהרגיל, המציצות גברו וגם הטשטוש. מה הם יודעים שם בארץ שהזהירו אותי. האם אנשי הריגול המסכל עלו עלי, אם זה היה כך הייתי מקבל את האות לעזוב את הארץ. הוא תהה והמשיך למלא הריאות בעשן. עצם עיניים בעונג שמימי, נגס בבקלוות ברעבתנות והזה תעתוע: עיניו קשורות ומענים מצליפים בשוטים על כתפו. עקרבים גדולי מידות זוחלים אליו, מרימים את עוקצם באיום. כשפקח עיניים נבהל. מה יהיה אם אתפס, כיצד אנהג. אשים עצמי מסומם, חשב, כמו עכשיו, הנשמה תעופף בעננים, מה כבר יוכלו לעשות לאיש מג'נון, משוגע.
ואז הבחין במרחק בנער השליח עם שני גברתנים המוליכים אותו בכפייה. נחבא מאחורי עיתון חידד מבט וניסה להבין מה אירע.
שם לב שאחד הגברתנים מצביע לעבר בית הקפה. החוש הטבעי הורה לו להיעלם. הניח שטר נכבד ועזב המקום בחופזה.
למחרת ארב לנער ליד בית המאפה: "מה רצו ממך השבאב?" שאל.
"לא תאמין", בעל המקום פנה לחברים שלו מאנשי נסרלבי, הם תפסו אותי והרביצו בכוונה ברגל, "למה גנבת את הרשימה, למי נתת?"
"אמרתי להם ששליח אחד מבוגר עזר לי לתקן האופניים ונתתי לו בתודה מתכון לבקלווה, כי הוא אוהב בקלווה".
"הם האמינו לך?"
"כן, רק ביקשו לפגוש אותך ויצאנו לחפש ואז ראיתי אותך לבוש כאפנדי".
"הצבעת עליי?"
"לא, כי ראיתי שאתה לבוש לפגישה חשובה, אולי עם המעסיק, לא הבנתי מה קורה בדיוק".
"טוב עשית, הם מחפשים את הרשימה שנתת לי בטעות, זו רשימה של קונים, לא של המתכון. תן לי את הכתובת שלך ואביא את הרשימה כדי שירדו ממך, זה מה שהם מחפשים".
"אני גר רחוק", השיב.
"אל תדאג, אני אגיע, לא נעים לי שהסתבכת בגללי. תמתין לי מחר לפנות ערב במקום שאוכל לראות אותך מהרחוב".
"במרפסת בחזית?"
"בסדר במרפסת", ואם יש בעיה עם השבאב תשים כפייה על השכם, לא על הראש".
למחרת רכב עבדאללה על אופניים בכסות של שליח אל בית המגורים של השליח בבורג' אל בורג'ין, בפאתי ביירות. ראה את הנער ממתין במרפסת, התקרב ונתן לו את צרור הניירות. עזב בחופזה והחל להפעיל את הפדלים של האופניים בכוח. מכונית חסמה את הדרך. יצאו ממנה שני גברתנים. "בוא אתנו", ציוו. גררו אותו למכונית ואת האופניים קשרו לגג.
31
שני מסוקי ענק עמוסים לעייפה יצאו למשימה בדמדומי בוקר. בתוכם היו לוחמים מוסווים לאנשי מיליציה של ארגון טרור עם מדים ונשק תקני שלהם. הצפיפות הייתה גדולה וחלק מהלוחמים ישבו בתוך שלושה רכבים, שגם הם הוסוו כמקובל בארגון הטרור. אחד הרכבים צויד במתקן אלקטרוני לשיבוש תשדורות.
המסוקים חגו סמוך לקרקע, חצו את הגבול הצפוני של המדינה ונחתו בקרחת יער, שם המתינו להם שלושה משתפי פעולה מקומיים. בתוך שתי דקות יצאו המכוניות והלוחמים והמסוקים טסו חזרה. אמצעי שיבוש מכ"ם סייעו לחדירה.
השיירה נעה במהירות לכיוון בית הסוהר. בדרך הצטלבה עם מכונית סיור של ארגון הטרור. "היו דרוכים" הורה מפקד הפשיטה. כאשר חלפה המכונית מולם הרים הנהג אות ברכה ומהרכב האחר ענו בהנפת ידיים.
בעיקול הדרך המובילה לבית הסוהר נעצרה מכונית אחת בשיירה למשימת בלימה. שני הרכבים האחרים המשיכו ונעצרו בשער הכניסה לבית הסוהר.
הנהג הציג מסמכים המורים לקחת שני סוכנים ישראלים לחקירה במפקדה הראשית.
השומר המופתע בחן את המסמכים. "לא הודיעו לנו".
הנהג השיב: "אנחנו ממהרים, זו פקודה מגבוה. יצאנו מיד לבצע".
השומר טלפן כדי לברר, אבל הקו לא פעל.
"אנחנו ממהרים", חזר בתוקף מפקד הפשיטה שהשים עצמו איש מנגנון ארגון הטרור.
"מוזר", סינן השומר בעודו סוקר את המדים המצוחצחים של הדובר.
"אפתח אל בּאבּ", פקד בעצבנות.
השומר נעתר ושתי המכוניות נכנסו לחצר בית הסוהר. ארבעה חיילים ניגשו אל משרד מפקד הכלא. נכנסו בסערה. מצאו אותו אוכל ארוחת בוקר.
"מי אתם שתתפרצו אליי בלי נימוס?"
שלושה כלי נשק הופנו אליו. מפקד הפשיטה שאל בערבית שוטפת: "היכן הסוכנים הישראלים, תשתף פעולה ולא תיפגע!
מפקד הכלא המופתע הגיב: "לא תצאו מכאן בחיים".
"אם אנחנו נמות גם אתה תמות, נמות יחד". כשלא הגיב, הכה בו מפקד הפשיטה בקת הנשק על לחיו. מפקד הכלא התגונן: "מה אתה רוצה?"
"תן פקודה להכניס את הסוכנים אליך, אחד אחד, תגיד שיתנו להם יחס טוב, תסביר שבאו מהפיקוד העליון לחקירה. תבקש להכניס אותם לחדר שלך לבד, אחד אחד, בלי ליווי".
למול שלושה כלי נשק שלופים ציית מנהל הכלא המבוהל ונתן ההוראה.
המפקד ושניים מכוח הפריצה חיכו במתח. הסתירו את כלי הנשק והמתינו. שלוש דפיקות על הדלת עוררו את מפקד הכלא להשיב: "תכניסו אותו, לבד". הדלת נפתחה ויעקוב נכנס, ידיו קשורות לאחור, גופו פצוע, מתנודד בלכתו, נעצר ליד מפקד המבצע, הכיר אותו ומרוב תדהמה לא היה מסוגל לפצות פה. לרגע חשב שהוא הוזה, אחר כך הבין את המצב, פלט: "איך הצלחתם למצוא אותנו?"
המפקד הצביע על שפתיו, פתח את האזיקים כדי שיוכל להשתחרר בקלות, הניח בכיסו אקדח וסימן לעמוד בפינה.
"עכשיו את השני", הורה למפקד הכלא.
עשיו דידה בצעד כושל וכמעט קרס כאשר שני הלוחמים מכוח הפשיטה אחזו בו ולחשו: "באנו לקחת אותך הביתה, שים עצמך כאסיר". פרמו את החבלים בהם נקשרו ידיו והושיבו אותו על כיסא. יעקוב גמגם: "לא מאמין, תודה חברים".
מפקד הפשיטה הורה למנהל הכלא לפתוח את דלת המשרד ולהסביר שהוא מצטרף אל המשלחת שבאה לקחת את הסוכנים המשתפים פעולה לחקירה במפקדה הראשית. הוא ציית. שני הפושטים עמדו מאחורי יעקוב ועשיו ונשקם דרוך. מפקד הפשיטה איים בהסתר בנשק על מפקד הכלא. כולם צעדו יחד אל הרחבה שם המתינו הרכבים. הסוכנים, המלווים ומפקד הכלא נכנסו לרכבים והשיירה יצאה לדרכה.
בדרך החל מפקד הכלא לבקש רחמים: "עשיתי מה שביקשתם, בבקשה אל תהרגו אותי".
"אנחנו לא מחפשים אותך, אתה לא מעניין אותנו, אנחנו רוצים להגיע למפקדה".
"מה, לפרוץ למפקדה עם כמה חיילים ואסירים מוכים?"
"עניין שלנו, רק תגיד היכן המפקדה ונשחרר אותך, אבל כדי שהחברים שלך לא יהרגו אותך כמשתף פעולה כדאי שנחבוט בך קצת או שנירה כדור ברגל, לבחירה", חייך מפקד הפשיטה.
"אתן לכם את הכתובת, אני לא מאמין שאתם עומדים לפשוט על המקום. על דברתי בקוראן הקדוש לא אספר שגילתי את מקום המפקדה, זה יהיה לרעתי. אני מציע חילופים, חיי מול חייו של עבדאללה שלכם".
המפקד הורה לעצור את הרכב. השיירה עצרה. "מה, יש לך עוד סוכן כלוא?"
"אביא לכם את עבדאללה תמורת חיי".
"בסדר, תן הוראה, כאשר עבדאללה יהיה בידינו נשחרר אותך, וחלק מההסכם שאתה שותק 24 שעות". מפקד המבצע לקח קוראן מתא המטען, "הישבע על הקוראן".
"אין צורך שאשבע, אני אקיים את דברי, חיי תמורת עבדאללה, הרי אני בידיכם, נחזור לכלא, הטלפונים מנותקים".
"נפתח את הטלפונים לשיחה, תורה להביא את עבדאללה לכאן, תגיד שהגיעה בדרך הוראה לקחת גם אותו למפקדה, דיר באלק, בלי חוכמות, אנחנו נקיים את חלקנו". הגיש לו את הקוראן. מפקד הכלא המופתע נשבע: "בחיי הקוראן הקדוש אמלא את התחייבותי". הביט בשוביו: "ואיך אדע שאתם תקיימו ההסכם?"
"אנחנו אנשי אמת, נכיר לך תודה על עבדאללה, בחיי ילדיי", השיב מפקד הפשיטה.
"בקרבת מקום ישנה באר מרוחקת מכפר. תכניסו אותי לבאר, לא צריך להכות. בבוקר באים הרועים לשאוב מים. הם ישחררו אותי, זה כפר הולדתי, כשהייתי צעיר רעיתי את צאן המשפחה".
"מוסכם", העיר המפקד, "כמו מעשה יוסוּף".
"שמי יוסוף, ואני אדם מאמין". שתק ומלמל: "חבל שאנחנו אויבים".
32
יעקב ועשיו נישאו באלונקות בידי חובשים. "אנחנו בסדר", קבל יעקב. "אני יכול ללכת", מחא עשיו. "אלה ההוראות", הסביר החובש. הובילו אותם למרפאה. רופא קיבל פניהם במאור פנים.
"שמעתי שעברת חוויה לא נעימה".
"לא חוויה ולא נעימה", השיב יעקב.
ואיך אתה מרגיש?"
"כמו אדם שחטף וחזר הביתה".
"אני מתכוון נפשית."
"בסדר גמור, שמח להיות כאן."
"אין מועקה?"
"לא סוחב שום דבר."
"כאבים, מועקה נפשית?"
"נסבלים, נעבור את זה."
"עכשיו נוציא את הצ'יפ."
"איזה צ'יפ?!"
"זה שהשתלתי לך בתרגיל", השיב הרופא.
"אתה רוצה להגיד שעבדתם עליי והסם היה כדי להשתיל…. עכשיו אני מבין איך מצאו אותנו כול כך מהר". התבונן ברוגז ברופא: "לא גילית לי".
"אני ממלא פקודות, כמוך".
"ומה עם שבועת היפוקרטס?"
33
יעקב נחת בארץ עם מטען הכעס ששמר בליבו. ביקש להשתחרר מהמועקה ויצא לחופשה בדרום הרחוק. אשתו שהייתה שותפה למרירות על החוויה שעבר בשבי, תמכה: "לך, תשתחרר כמה ימים ותחזור מחוזק".
רכב על אופנוע לצימר במדבר. בערב השקיף על הנוף הפראי. כאן במדבר הבתולי, בלב הריק, נולדו ערכי האנושות ועשרת הדיברות. במקום הזה הנשמה מתמזגת בהשראה עם הנשגב, מגבלות היחיד מול כוחות הטבע מתבהרת.
הרהר: אני בורג בתשבץ ענק. חונכתי להעניק. מה הגבול, תהה, עד איזו מידה צריך לנוע בתלם, להקריב חיים, לשמש פיתיון כמו בלהק הנמלים המסתערות. ואז נרתע ממחשבות הכפירה והתעשת. עמד מול המדבר וברך שהחיינו.
חזר לביתו עם מצברים מלאים. פיצה על היעדרו בעבודות בית. גזם את הגדר החיה בגינה, צבע את חדר הילדים. יצא לקנות מצרכים בסופר השכונתי. ליד מתקן העגלות ראה את סיסרא שלכסן איליו מבט והשים עצמו כלא רואה.
"היי סיסרא", קרא יעקב.
"סיסרא הסב ראש: "יעקב מה קורה?"
"אתה בסוד העניינים, יודע מה קורה על התפיסה המוזרה".
"זה לא המקום ולא הזמן לדבר", השיב. לאחר היסוס: "חילצנו אתכם מהר הודות לאמצעי ביטחון שנקטנו. עובדה שאתה כאן".
"אמצעי אתה קורה לצ'יפ הזה שדחפו לי כאן" ותוך כדי כך הצביע על אדמומית בירך".
"אתה מכיר את הסיכונים במקצוע".
"למה לא יידעתם אותנו?"
"כדי שתתפקדו היטב, מתוך דאגה, וזה לא המקום ולא הזמן להתדיין". סיים ונטל עגלה ופנה לכניסה לסופר.
"להתדיין מתחרז להזדיין", לחש יעקב.
34
עבדאללה היה בטוח שיגיע לארץ יחד עם שני הסוכנים שחולצו מהכלא. אבל מפקד המבצע הבהיר שההוראה היא שיישאר לעוד משימה ואחר כך יחלצו אותו. "יש לך חלון של עשרים וארבע שעות. אם לא תצליח נביא אותך בכול מקרה, המקום והשעה ודרך ההתקשרות לא שונו".
"אתה בטוח, תמה?"
"ההוראה ברורה, אתה מכיר את הנוהל".
עבדאללה פשט את בגדי האסיר וצויד במדים, בנשק של לוחם בארגון הטרור ובצרור עבה של שטרות כסף מקומי. "בהצלחה", איחל המפקד.
"תסיעו אותי לביירות", ביקש עבדאללה.
"אין לנו זמן, נוריד אותך בתחנה ונמתין עד שתעלה על אוטובוס, תנופף לנו כאילו אתה יוצא לחופשה".
אוטובוס עצר בתחנה, עבדאללה נכנס ומילא אחר ההוראה, סימן בעליצות לשלום לשיירת המכוניות. אחד הנערים באוטובוס פינה לו מקום ישיבה.
בדרך צפה בכפרים, במכוניות, באנשים רוכבים על חמורים, בנשים נושאות סלים על ראשיהן. ליבו התכווץ למחשבה שאולי זה טיולו האחרון. גמע בעיניו את הנוף, את העצים עמוסי הפרי, את ההרים ועדרי העיזים. הבין שנקלע לדרך ללא מוצא, בעוד זמן מה תתגלה החטיפה והשחרור שלו ושל הסוכנים האחרים, ואם ייתפס הפעם דינו נגזר. השלים בלית ברירה עם הסיכון, התפלא מדוע לא בוטלה המשימה. תהה האם הנער השליח הסגיר אותו. לאחר מחשבה הסיר האשמה. במקצוע שבחר מהלכים על חבל דק, בכל רגע אפשר ליפול לתהום. הגורל סובב ומתהפך. לפני שעה היה כבול בשרשרות ברזל בתא חשוך, מחכה לעינוי הבא ולסיום הסיוט. מה שעניין אותי, הרהר, הוא לעמוד איתן מול העינויים וההשפלות, לא לתת לקלגסים סיפוק, לשמור על הכבוד העצמי.
לנגד עיניו עלו ילדיו, גלעד הבכור מאזין לתחנת רדיו רחוקה, אלִיָה הפורטת על פסנתר ואשתו גבירה מתבוננת בה בהערצה. אישה מלכה מלמל כשעניו עצומות, גבירה אמתית, חברה לחיים, שומרת סוד. חווה את הפגישה האחרונה עמה בעיירת נופש באלפים האיטלקיים, באדיבות המדינה. לא יצאו מפתח הדירה, הארוחות הוגשו בחדר והם בהו מהחלון כחולמים על שלג העולמים בפסגות ההרים.
עלתה לפניו דמות אביו שהוברח מסוריה בגיל שלוש עשרה לארץ, נפרד מהוריו לצמיתות. רק שהדברים לא יחזרו על עצמם, ביקש מיוצרו, שאגיע בשלום לארץ ואחבק את הבן הבת והאישה. עלי להיזהר בעשרים וארבע השעות הגורליות הבאות. כשפקח את עיניו ראה את השכן במושב הסמוך מתבונן בו. נטל מחרוזת שהייתה בכיסו, העביר באצבעותיו חרוזים ומלמל את שמות האלוהים כמנהג בני ישמעאל.
מיהר להגיע לבית המאפה והמתין לנער השליח. התפלל שיגיע במהרה. חלפו שעתיים עד שבקצה הרחוב נראה הנער רוכב על אופניים. עבדאללה מיהר לקראתו ונופף בידיו. הנער השתומם למראה המדים, אבל הבליג על הסקרנות. "אני ממהר מאד. יש לי חבילה חשובה של בקלווה למסור לאיש חשוב, נדבר אחר כך", ניסה להתחמק.
"אתה רואה את המדים, השיב עבדאללה, אתה מבין עכשיו שאני בתפקיד ואתה צריך לספר לי הכול, בלי סודות".
"האמת, חשבתי קצת על מה שקרה, שהג'מעה של הארגון הלוחם קשורים לבית המאפה. הם השתוללו כאשר סיפרתי שנתתי לך את הרשימה, וגם הסידורים למשלוח שאני צריך לבצע עכשיו מוזרים, אבל אותי מעניין לעזור קצת להביא אוכל למשפחה, אני רק שליח".
"אתה שליח מצווה, תביא מהר את המשלוח ונמשיך לדבר, אבל תפעל בזריזות, ואגב במפקדה רשמו את שמך, אבדוק שלא אטעה, מה שמך המלא, כדי שאשווה לנייר?"
מוסא אלמונעִים חיג'זי".
"יפה אלמונעים", עלעל מעט בנייר כאילו בדק "והמסירה של המשלוח".
"מה שכתוב".
"בסדר אני רק בודק".
"באי התנועה במקלס במפגש של שישה רחובות, ברחוב מהצפון".
"נכון, תאר את המקבל".
מוסא השיב באי רצון: "שמן עם סימן אדום על המצח".
"ומה שמו?"
"לא יודע, לא אמרו לי".
"רשום אצלי מוחמד אבן נסרלבי", התחזה עבדאללה.
מוסא התרשם מהשם, "לא ידעתי".
"תביא מהר את המשלוח ואספר לך משהו משמח". מוסא מיהר עם האופניים אל המאפייה. כעבור כמה דקות חזר עם משלוח גדול של בקלוות מרופד בעלי כותרת של וורדים ריחניים.
"מוסא, תקשיב, למקבל יש היום יום הולדת. אני רוצה להוסיף מתנה אישית, זו הפתעה, אל תגלה למוחמד שום דבר, אל תקלקל את ההפתעה, זה יעזור לי לקבל קידום, אני סומך עליך", ונתן בידו סכום כסף השקול למשכורת שבועית.
"מוסא ידידי", המשיך, "ניגש יחד לחנות קרובה, שם השארתי את האופניים לתיקון ובדרך אקח את המתנה. מוסא רכב לאיטו אל חנות האופניים ועבדאללה מיהר אחריו עד שחש כאב שרירים רגליו. נכנס לחנות האופניים, רכש במהירות זוג אופניים ויצא. אחר כך רכב אל דירת מסתור והנער אחריו. בעוד הנער ממתין הוציא מכספת מחרוזת יקרה מאבני חן וטלפון נייד. החליף לבגדי אזרח, יצא בחופזה, הראה את המחרוזת למוסא, פרם את העטיפה של הבקלוות, הוסיף את המחרוזת ובהסתר גם את הטלפון הנייד שעליו הוצמדה מדבקה ובה נכתב: הכופרים אומרים לראות את רומא ולמות, המאמינים הישרים אומרים לראות את ירושלים להתפלל באל-אקצה ולאכול בקלווה בטעם גן עדן. ברגשי הערכה והערצה ללוחם האלוהים. כדי לראות את תמונת השולח לחץ כאן.
כאשר הגיעו לקרבת אי התנועה במקלס עקף עבדאללה את הנער ועצר אותו: "מוטב שאני אמסור את החבילה, זה יכבד את המקבל, תמתין לי כאן". מוסא ציית והם החליפו זוג אופניים.
עבדאללה סקר את האיש על אי התנועה, הבחין בסימן על המצח, עצר האופניים לידו וחייך: "הבאתי את המשלוח".
"היכן מוסא?"
"בת דודתו של הנער מתחתנת היום. הוא עסוק במשלוחים לחתונה, לא יכול לסרב, ביקש שאחליף אותו".
"מי אתה, הוא לא סיפר לי על החתונה".
"אני שכן שלו בבורג' אל בורג'ין" והוסיף כיודע סוד: "מוסא לא סיפר כי אלו נשואי עונג שהפכו לחתונה".
קצת היסס, אחר כך חייך כמבין, לקח את החבילה והתרחק.
35
המתח בחדר הישיבות, לקראת בואו של בר־כוכבא, היועץ לענייני טרור, הורגש בהתנהגות הנוכחים, דריכות, דיבור בקול נמוך והמתנה. בר־כוכבא נכנס בצעד בוטח, ההילה שלו כלוחם עטור קרבות ריחפה. גופו גדול המידות נע בקלילות, השיב בנענוע ראש למברכים ועמד על במה שמאחוריה מסך. הנוכחים בהו בלוחם שהפך אגדה, שערות עם גוון שיבה ותסרוקת עשויה בקפידה, פנים מגולחות למשעי, עיניים חודרות, אף זקור, כמה קמטים להדרת חן – שילוב של תעוזה ורכות.
פתח בסקירה ללא הקדמה: "המעקב אחר הנשים המחופשות הוביל אל מתחם תת-קרקעי בביירות. אותרו שומרי הראש של הסייד כפי שמכונה נסרלבי על ידי מעריציו. שני סוכנים שנשבו וחולצו במהירות סייעו ללכוד "לשון" שקידמה אותנו שלב. גם הם וגם כוח החילוץ פעלו כמצופה".
"חדרנו בתחבולה למבוך בו נמצאת המפקדה של רב המחבלים. השתמשנו בלוחם מאומן, פֶנְג", והדובר העלה דוק של חיוך, "כלב קרבי מאולף שנשא אוזניה לקבלת פקודות ומצלמה שתיעדה מאורה מאובזרת רבת פיתולים. הוא הגיע עד לבונקר בו נמצא נסרלבי וצוות העוזרים הקרוב. אבל הפתח היה ממוקש ופנג נהרג. המצלמה המשיכה לשדר מעט לאחר הפיצוץ, ראינו את נסרלבי יוצא ודן עם עוזריו. הם הופתעו מהיכולת שלנו: "כלבים אמר בחירוק שיניים, באללה נכין נקמה שלא ישכחו".
"המטרה נעלמה והגענו למבוי סתום מכיוון מבטיח. עד כאן, שאלות?" והצביע לעבר סיסרא הבכיר בחבורה.
סיסרא: "עד כמה ההקרבה של הסוכנים הייתה לשווא?"
בר־כוכבא: "כולנו מקריבים יום יום ושעה שעה, הסוכנים נמצאים בארץ, לא הוקרבו, שום דבר לא לשווא, מכול דבר לומדים, רוכשים ניסיון, אנחנו לא אחראים לכול שלב במהלך, אבל אחראים לסך הכל".
סיסרא: "בסך הכול המטרה לא הושגה".
"למדנו את המורכבות, הם יותר ערניים ומתוחכמים ממה ששיערנו, מוקש בפתח החדר של ראש הארגון הייתה הפתעה, ביחוד לפנג שלא אולף לכך, ועכשיו נצפה בצילומים שקלטנו מהכלב".
האור כבה וצילומי מנהרה עם סידורי חשמל ושלטים ריצדו על המסך, כמה הסתעפויות בדומה לעיר מבוך תת-קרקעית, דלת ולידה כמה חוטי תיל ואז אש קצרה והצילום נקטע. בר־כוכבא סקר את הנוכחים והצביע לעבר ישי, "כן, בבקשה".
"מה השלב הבא?"
"אני מעדיף לא להרבות במילים, אבל אנחנו לא מרפים".
ישי לא ויתר: "והרעיון של הינוקא?"
"מסתבר שהדברים עוברים בין הקירות. הנער הביא רעיון מקורי. הבחינה הסופית עדיין לא הבשילה".
"מה דעתך על ויתור הטיפול ליד המצבה?" שאל אהוד.
"ההחלטה הייתה נכונה, במלחמה וגם במלחמה בטרור יש כללי מוסר, ואין לי מה להוסיף", השיב בחוסר סבלנות. התבונן בנוכחים: "לסיום לא נרפה עד שנגמור את החשבון עם רב המחבלים, גם עכשיו ישנה פעילות. תודה על ההקשבה ועזב בצעדת עוז חילית. הנוכחים קמו והצדיעו.
36
שלושת המוזרים הסבו כהרגלם בשולחן צדדי בקפיטריה של מועדון הגדנ"ע. נועה שאלה את גלעד למה עיניו נפולות. "האמת נועה", השיב בעצב, "אבי היה בשליחות במרחקים, החמיץ את יום ההולדת השמונה עשרה שלי, רציתי לשמוח יחד איתו, לקבל חיבוק.
"לפחות עשה עסקים", התערב עדי.
"עסקים", נאנח גלעד, "לא הייתי קורא לזה עסקים". השתתק: "אראה לכם את העסקים, עכשיו כבר מותר". חיפש בטלפון הנייד קטע וידאו והקרין.
על המרקע הזעיר נראתה דמות ישראלי מעונה כבול בשרשראות ברגליו ובידיו, על פניו סימנים כחולים של חבלות, ראש מושפל. כתוביות בערבית ליוו את הצילום.
"זה אבא שלי", הסביר גלעד.
הגילוי המם את נועה ועדי. לא יכלו להוציא הגה מפיהם מרוב תדהמה. לבסוף הצליחה נועה להגיד: "לא ידענו".
"לא יאמן", הוסיף עדי, "ראינו בטלוויזיה, אבל לא שיערנו שזה אבא שלך".
"אבי חזר שלשום לארץ ומיד ירד להתבודד במדבר להירגע", העיר בתוגה".
"נחגוג את השחרור", הציע עדי, "נרים כוס לגלעד ולאביו.
הזמינו שלוש מנות סיידר והשיקו כוסות.
37
אמנון וטטינה הפכו זוג. במחנה המודיעין התרגלו לראות אותם שלובי זרוע. המקום המועדף עליהם הייתה הסוכה של האגודה למען החייל, שם הייתה פגישת ההיכרות ונבט הגרעין לאהבה.
טטינה דייקנית, אמנון לא העריך זמנים, דיוק לטעמו היה בנתונים. בכול מפגש העלו מועקות ולבטים מסגור ליבם.
אמנון שיתף את טטינה: "חלמתי אתמול על מלחמת תרנגולים, עם מקורי מתכת, מנקרים זה את זה בחמת זעם.
"ומי המהמרים?" שאלה.
סיסרא ונסרלבי".
טטינה חייכה: "והתוצאה?"
"שני התרנגולים בוססו בדמם".
"חלום עצוב".
"הוא לא נגמר", המשיך אמנון, "השניים ירדו לזירה של מלחמת התרנגולים והחלו בסיבוב היאבקות".
"לקחת חשיש?"
"את יודעת שאני לא נוגע בסם, רק מכור לקפה, שמוריד לי את המתח, מרגיע".
טטינה: "כדי להירגע, מה הייתה התוצאה של ההיאבקות?"
"התעוררתי למציאות".
"בלי נוקאאוט?"
"אשיב לך בסיפור". הרהר מעט כדי לרענן המחשבה. "סבי המזרחן, שסיפרתי לך עליו, האמין ביחסי שכנות. לתושבי הארץ המקומיים קרא שכנים, האמין שאם נכיר את אורחות חייהם והם את שלנו הקִרבה תוריד את מתח השנאה ותרקום הבנה ויחסי ידידות. תארי לך שתרגם את סוּרָת יוּסוּף, פרק יוסף מהקוראן, לשפת האידיש. התוצאה הייתה, בשל הריחוק בין שפת הקוראן המליצית ושפת הרחוב הקולחת של האידיש, שהקוראים התגלגלו מצחוק. מטפורה לסכסוך", חייך אמנון חיוך מריר.
טטינה הצמידה ראשו ונשקה על מצחו, "אתה מספר סיפורים מרתק, שפתיים יישקו" והצמידה שפתיה לשפתיו.
38
רוח הכישוף בחלל החדר כבשה את המשתתפים בסיאנס. המסתורין בחדר החשוך הרטיט לבבות בצפייה לדברה של הישות שבאה לביקור חטוף מעולם הנשמות. על משטח האותיות נעה הכוס במהירות. הנוכחים הרגישו בשינוי, בהו בכוס הנעה בתזזית, השתלבו בטראנס, תהו למתרחש. גם מאור הספקן צפה משתאה. נועה אחוזת אמוק תהתה מה הבשורה שנשאה הרוח.
מוות הייתה המילה הראשונה שנרקמה והכתה הנוכחים בתדהמה. ביירות הייתה המילה השנייה. המתח עלה. גלעד נדרך. עדי הספקן היה עצור. ואז דורבנה הכוס לנוע ויצרה המילה עכברוש.
39
המחנה נוקה וצוחצח בדומה ליום העצמאות. עובדי הרס"ר סיידו את גזעי העצים, גרפו את האדמה, פינו קרשים ולכלוך ואפילו חידשו כמה שלטים שדהו מלהט השמש.
מלווה בפמליה צעד בר־כוכבא, על ברכות השלום השיב בנענוע ראש. נכנס לאולם שקושט בדגלי המדינה.
סיסרא הצדיע וליווה אותו לבמת הכבוד. כיוון את הרמקולים לגובה המתאים, פלט שיעול קל להגביר המתח, "את בר־כוכבא אין צורך להציג, רשות הדיבור לבר־כוכבא".
סקר הנוכחים בדומיה ודיבר: "התאספנו לציין את 7 מבצע עכברוש, להרים כוסית להסרת האיום של אויב שמירר את חיינו זמן רב מהנדרש. חמק מאתנו במאורות אפלות, ניסינו כמה דרכים, נכשלנו, לא הרפינו, לא ויתרנו, עד שהמטרה הושגה, סיום מר בשבילו ומתוק בשבילנו" ומיד הוסיף: "עוד מעט תבינו למה השתמשתי בביטוי הבלתי שגרתי". התבונן בנוכחים והמשיך: "הנשים המחופשות הובילו לפשיטה לבית הסוהר בו נכלאו סוכנים, משם הגענו למאורת המסתור עד לפתחה של דלת המפקדה. הכלב האמיץ פנג נהרג במוקש והמטרה חמקה.
רעיון אחר של נער חכם, עדי, שהוזמן לכאן באופן יוצא דופן לאות הערכה ליצירתיות הבנויה על סרט, לא בשל מסיבות שונות. בדרך עקיפין, אותו רעיון, ללא התערבות שלנו, הביא לחיסול של מרצח מהשורה הראשונה על ידי חבריו.
מה שהביא לתוצאה הוא רעיון שהחל בתשומת לב חריגה של דרור ושיעה מההאזנה, הקשור במשלוח חריג של בקלווה". הביט בנוכחים וחייך. הרעיון נראה תחילה הזוי. לשמחתנו הדברים התבהרו, עד שהבשילו למבצע עכברוש. הסוכן שכונה עבדאללה החדיר טלפון נייד ממולכד למשלוח בקלווה, טרח לכתוב הקדשה וסימן מקום ללחיצה כדי לדעת מי השולח. הלחיצה הבהירה שהשולח הוא מלאך המוות.
לכולם מגיעה התודה, כול כיוון תרם את שלו והבקלווה והסוכן שעבר את כול השלבים במבצע עכברוש נמצא בארץ, לכולם התודה והברכה. נרים כוס ונתכבד בבקלוות", סיים ועל המסך מאחוריו הופיעה הודעה בטלוויזיה של ארגון הטרור על מותו של נסרלבי מהתקף לב בשל מסתיידות כלי דם עקב הפרזה באכילת פחמימות וממתקים.
"לחיים", קרא סיסרא. "לחיים" ענו הנוכחים, גמעו מהיין ואכלו בקלווה.
ירח דבש מהכלא
עודד קפליוק
1
שלושת החברים ציינו את יום המאה לפיטורים מהחברה להפקת מוסיקה, בשיר נכאים, מלווה בניגוב חומוס בפיתה ובירה. אביב, דודו ושלומי אילצו עצמם לשמוח כאשר בלב קיננו תוגה ודאגה. שלוש גיטרות ודרבוקה הצטרפו אל שלושה הפיות, ובעודם לועסים פיתה שרו פזמון היתולי:
מדינה אכלה
מאכילה חרטא
הכי הכי טובה
בעכוז שלי בעטה.
השמחה בדירה בשלמה המלך 7 בתל אביב נקטעה בצלצול ארוך של פעמון דלת הכניסה. השלושה, שידעו במי המדובר, התעלמו. הייתה זו הארוחה היחידה באותו יום. הפיטורים השאירו אותם עם חשבון בנק ריק.
לאחר שחזרו מטיול השחרור מהצבא השקיעו את מרצם בעבודה, נהנו מכל רגע, וציפו לקצור את היבול בעתיד. הקורונה קטעה באחת את חלום המוסיקה והתחלפה בצליל התובעני של בעל הבית. הם בהו זה בזה, אביב המתולתל והנאיבי, דודו היפיוף ושלומי המסוגר, שמרו בליבם את התסכול והתעלמו מקול הפעמון המעצבן. הצלצול הבא היה ממושך, טמן בצליליו את הרוגז של בעל הבית.
אביב התבונן בדודו: "תורך יא אחי".
דודו השיב: "הייתי פעמיים" והסתכל בשלֹומי: "תתכבד".
שלומי, שהמשיך לנגב שאריות החומוס מקערית הפלסטיק, מלמל: "מה אגיד לו, כל התירוצים נגמרו".
בעל הבית קרא בקול: "בחורים, אני יודע שאתם בדירה, שמעתי אתכם חוגגים, שכר הדירה הוא הפנסיה שלי, מקור הפרנסה". תוך כדי דיבור שיגר מכתב מתחת לחריץ דלת הכניסה.
שלומי נחפז לגשת, נטל את המעטפה, פתח וקרא בקול: "מאחר ולא עמדתם בתנאי החוזה ובהתראות ולא שילמתם שכר דירה במשך שלושה חדשים אתם נדרשים לפנות מיד את הנכס".
"זה הקינוח להיום", העיר דודו.
"הזקן חי מהדירה, אין ברירה", הוסיף אביב.
דודו לקח את ההודעה, קימט לכדור וזרק בהינף של שחקן כדורסל לפח בפינת החדר.
"קליעה בול", העיר אביב, "ועכשיו מה עושים?"
"להורים אני לא חוזר, אפילו אם אתפגר", הבהיר אביב.
"גם אני לא", הוסיף שלומי, "בואו נארוז ונלך לפארק הירקון, הנוף שם נפלא ונעימת המים של הנחל ערבה מהצלצול הצורם".
בתגובה לא מחושבת, הכניסו בחופזה את מעט המטלטלים לשלושה צ'ימידנים: אוהל סיירים, שקי שינה וגיטרות. נפרדו מהדירה והשאירו פתק שהוצמד בנייר דבק לדלת הכניסה: "מצטערים מר אביתר הנכבד, עזבנו להיות חסרי בית ותודה על הסבלנות".
כשעל גבם המשא פנו לכיוון פארק גני יהושע הנושק לנחל הירקון. עברו ברגל את אבן גבירול, נפרדו מהעיר בתחושה של גולים בביתם, התנחמו מהחברות, התעלמו מהעתיד.
"בדואים נודדים בתל אביב", חייך דודו.
"משתחררים משכר הדירה, יוצאים מעבדות", השלים שלומי.
אביב שתק, מה טעם להתחכם. המשיך לשאת בליבו את משא האכזבה. כאשר עברו את הגשר מעל כביש מספר אחת נזכר במקום מוצל שבילה פיקניק עם המשפחה. הצביע לעבר עץ ענף: "המקום שם כיפי, נתמקם שם". עייפים גררו עצמם במעלה הגבעה, התיישבו על הקרקע והשעינו את הגב לגזע.
"אין כאן שכר דירה, חשמל, מים וארנונה" ותוך כדי כך הקיש דודו בכפו למזל שלוש פעמים על הגזע.
"תראו איך דואגים לעץ, טפטפות ומים מ'מי אביבים'", העיר אביב.
"אוויר הים ושמש חינם, נחגוג לו בשיר", השלים שלומי.
השלושה עלצו, פרטו על גיטרות ברקע השקיעה:
לַטֶּבַע תּוֹדָה
לְעֵץ־דִּירָה
לְעַלְוָה מְצִלָּה
הַלֵּל לַתּוּשִׁיָּה.
מילאו המימיות במים קרים מהמתקן בפארק, חזרו לאוהל והתכרבלו בשקי השינה. השאירו פנס לדים דולק.
"אני לא יכול להירדם", סינן אביב, "האמת – מודאג".
"גם אני", השיב דודו.
"צריכים לעבד תכנית", הוסיף שלומי.
"לחסל הקורונה, לחזור לעבודה, למצוא כלה חמודה עם אבא מסודר ונדיב, זאת התוכנית", התבדח דודו.
"דודו, תהיה רציני, נחשוב כמו במשימה ביחידה", הגיב שלומי.
"נשארו רק החלומות", השיב.
"סבתא שלי אומרת שמכול רעה צומחת טובה", התערב אביב.
"בסדר אביב, ננסה למצוא את הטובה, לא של הסבתא. העץ לא יצמיח אותה", התגרה דודו.
"נלך לישון, נחשוב מחר כשנהיה רעננים. היום המבואס הזה עלה לי על העצבים", חתם שלומי.
"יאללה לעולם החלומות", נענה דודו והניף הזרועות בתנועה תיאטרלית, "מחר יום חדש".
אביב התקשה להירדם, זז בשק השינה ופגע בשלומי ברגלו, "סליחה". שלומי, ישנוני, לחש: "הייתה לי הזיה מוזרה, חלום בהקיץ, אני לא יכול להירדם".
"מה זה היה?"
"העץ קיבל פרצוף, החל לזמר, העלים השמיעו רחש, באו כלות בלבן ועל בד הכיסוי של החופה היה שלט 'ירח דבש'.
הרעיון שדיברנו בדירה לא יוצא לך מהראש, זה סימן טוב לעתיד".
2
בחמש בבוקר עורר את הנמים קול כרוז מחריש אוזניים: "כאן המשטרה, לפנות המקום בהתאם לצו משרד הבריאות".
אביב התעצבן: "אפילו מכאן מגרשים, לא נותנים מנוח".
דודו פיהק: "נעבור למקום אחר, אולי החָארות יעזבו אותנו".
שלומי, כהרגלו, העמיד הדברים על דיוקם: "מה אתם רוצים מהם, זו העבודה שלהם".
"חרא של עבודה", הגיב דודו.
"נכין תכנית", תבע שלומי. נפרדים מקורי השינה התבוננו בו השניים בשאלה. "כמו בצבא, נכין להם קבלת פנים, כדי שייקחו אותנו ברצינות, ישר לכלא, שם נקבל מחסה ומזון חינם מהמדינה ונבצע את התכנית שהגינו 'ירח הדבש'", ואת המילים ירח דבש ביטא בהדגשה.
אביב: "מי ייתן לך להלחין שם?"
"פרה פרה, קודם נגיע לשם, רואים עלינו שאנחנו לא פושעים, נמצא מוצא, אנחנו ישראלים, מקצועיים בחיפופים", השיב.
"שלומי, אתה רציני?", תהה אביב.
במקום להשיב נטל שלומי את הפיקוד: "דודו אתה במאסף, תכין בוץ ולכלוך כדי להשליך על השוטרים". התבונן באביב: "אתה טוב בצעקות, אני אשגר כמה קללות עסיסיות כדי למשוך אותם אלי".
שלומי יצא מהאוהל והחל לצעוק לעבר השוטרים: "בני זונות, לא נותנים לישון בשקט".
המענה מהכרוז היה מהיר: "לפרק את האוהל ולעזוב המקום, אחרת נפרק אתכם".
"המקום ציבורי, אנחנו חסרי בית, אין לנו מקום אחר, תעזבו אותנו, תחפשו קורבנות אחרים!"
הכריזה חזרה שוב במדויק על אותם מילים, הפעם בטון נרגן.
"שמענו אתכם מניאקים, נראה אתכם באים", התריס שלומי.
השוטרים נערכו להתקדם לעבר אוהל הסיירים: "קריאה אחרונה, להתפנות מיד!"
ראו שאין תגובה, התקדמו במבנה, הגיעו לקרבת האוהל ודודו, שהמתין מאחורי מסתור השליך לעברם ענפים וכדורי בוץ שבלל בידיו. השוטרים הסתערו בחמת זעם עם אלות שלופות. דודו רץ במהירות והצטרף אל חבריו. שלושתם צעקו: "למה נטפלתם אלינו", "בני זונות", "אנחנו לא זזים".
אביב החל לברוח. דודו התעלם מהחבטות של השוטרים וקרא לעברו: "לאן אתה רץ?"
"אני לא יכול להיות בבית סוהר, מתבייש".
"ממי?"
"מההורים, מעצמי".
"מאוחר מדי לסגת, אתה בפנים", קרא דודו.
"אני לא יכול", השיב.
שלומי ודודו התנתקו מהשוטרים, הגיעו אל אביב וגררו אותו בכוח. השוטרים המופתעים אזקו את שלושתם, לקחו את הצ'מידנים והגיטרות לניידת.
תוך כדי נסיעה, בהביטו באביב, נזכר שלומי בפעילות בלבנון. אביב שמר על ציוד מודיעין מסווג במרפסת של בית שפונה מיושביו. הקשיב לרעשי הקרב המתקרבים, לא שם לב להודעת פינוי דחופה בקשר. כאשר גברו קולות הקרב קלט ההוראה "לעזוב המקום מיד", אבל סרב לציית משום שלא היה מסוגל להשאיר את הציוד המיוחד ללא שמירה. ממרחק ראה את שלומי ודודו רצים לקראתו מסמנים בידיים. כאשר הגיעו גררו אותו בכוח: "המקום מטווח, אידיוט!" כמה דקות אחרי שהתרחקו פגע פגז במרפסת וריסק את הציוד. השלושה שכבו על הארץ, הביטו זה בזה, התחבקו ופרצו בצחוק משחרר.
אביב תמיד מתעכב, מתלבט, נדרש לו זמן לעכל דברים, הרהר שלומי.
"על מה אתה חושב" התעניין אביב.
"על הגורל המתעתע, איך שגררנו אותך אז בלבנון וגם עכשיו", השיב.
"בסדר גוררים, אבל לאן?" תבע אביב.
בית המעצר באבו כביר היה מלא עד אפס מקום. השוטרים הנרגנים תבעו לא לשחרר את הבחורים שהתנפלו עליהם בעת מילוי תפקיד, כהגדרתם. הבלש שמעון ממרחב הירקון, שהיה בתורנות, בחן את הבחורים. תפקידו היה לאתר סוחרי סמים. ביקש לקרוא את פרטי האירוע. שוטרת הגישה לו את התיק. הוא גילה התעניינות בנערים.
"מה הסיפור שלכם?" שאל.
"מגרשים אותנו מכול מקום, חיפשנו מקום שקט", השיב דודו.
"יפה חוכמולוג, למה התנפלתם על השוטרים?"
"הסברתי, רצינו להגיע למקום שאפשר לשים את הראש".
שמעון הביט באביב, "גם אתה מחפש מלון?"
"לא מלון", התערב שלומי, "רק מקום שנוכל לבצע מה שתכננו".
שמעון קלט את הדוברים, בחורים תמימים מבתים טובים. תכנן להסתייע בהם: "בסדר בחורים", העיר בלעג, "אעזור לכם להגיע לכלא."
הסדיר עם הנהלת בית המעצר העברה זמנית לבית כלא קרוב.
בהגיעם עברו תהליך משפיל של מתן טביעת אצבעות, צילום, בדיקה גופנית לוודא שלא החביאו סם בנקבים, קבלת מספר, והחלפת בגדי האזרח בבגדי אסיר. הובלו לתאים נפרדים; בין הקירות האטומים וריח הצחנה קלטו את העקירה מהחופש והכניסה לחיי הבלהות הלא מוכרים בכלא.
3
אביב סקר את התא, הקירות הערומים, נורה מוגנת ברשת ברזל על התקרה וצוהר זעיר אל פיסת שמיים, שסבכת ברזל חוצצת בינו לעולם המואר בחוץ. לא ידע שהתאים הרגילים מלאים ולכן שוכן בינתיים בתא המיועד לעונשים. הסתובב כעכבר בסוגר בתריסר המטרים המרובעים, ביצע עשרים כפיפות, עד שמאס. מה עשינו, הרהר, איך אקבל השראה במקום עכור כזה? עצם עיניים והחליט בחטף להתמודד עם המצב. ניגש אל דלת הברזל, דפק בחוזקה בידיו, בעט ברגליו. פתח זעיר נפתח וסוהרת שאלה: "מה קורה ילד תפנוקים?"
"בבקשה ניר ועפרון".
"כל כך מהר מתגעגע הביתה?"
"לא, זה לדבר אחר", ולאחר היסוס – "שיר".
"אני שיר", אמרה בחיוך.
"לא את, בא לי שיר".
"אז תשיר, מה אתה דופק על הדלת כמו משוגע".
"אני רוצה לכתוב שיר, והדגיש את המילה לכתוב, העיפרון והניר הם בשביל שלא אשכח את המילים שעולות בראשי".
"אתה עובד עלי, לכתוב שיר, קיבלת השראה בתא העונשים?"
"בחיי שלא" והחל לדקלם:
"אַתְּ פֶּרַח בַּיְשָׁן,
נִצָּן סָגוּר מְבֻשָּׂם,
עֲדַיִן לֹא נִפְתַּח,
עֲדַיִן לֹא פָּרַח".
הרכין ראש מבויש והתבונן בדלת שנפתחה ובשיר הסוהרת שנכנסה לתא: "וואו, משורר יפיוף צפונבוני יש לנו כאן".
אביב הגיב בכעס: "אני לא צפוני ולא צפונבוני. אם את רוצה כבר לדעת אני מדרום תל אביב, ואני מבקש רק נייר ועפרון", והעלה חיוך נכלם.
הסוהרת התבוננה מופתעת: "תאסוף את הדברים שלך ובוא אחרי".
"אין לי כלום".
"בסדר, בוא אחרי". הובילה אותו במסדרון אל תא שהתפנה בו מקום: "תתמקם", אמרה, והסבה פניה אל יושבי התא האחרים, אסיר רזה עם עור חיוור, עיניים מרצדות ומבט כשל מסומם, ואסיר נוסף כבד משקל עב כרס, קרח עם פנים מזרות מדון, "הבאתי כלוא נוסף לתא".
הרזה הצביע בידו על מיטה. אביב התיישב ובהה. "תיזהר מהשמן", לחש לאוזנו, "הוא עושה עין הרע".
"מה הכוונה?"
"עוד תבין".
גדול המידות הפנה לאביב מבט שטנה: "הכוונה שלא תתחיל איתי, ילדון".
שיר חזרה לתא, הושיטה לו נייר ועפרון. יצאה ונעמדה מסוקרנת במרחק שמיעה.
אביב החל לפזם מנגינה, היכה בעפרון ותופף בידיים. שני האסירים האחרים התבוננו בו בפליאה. הרזה אמר: "הביאו לכלוב ציפור מוזרה". השמן צחקק: "עוד מעט הוא יפסיק לזמר".
אביב התעלם מהסובב, התרכז בשיפור הלחן ובהתאמת המנגינה למילים:
"אַתְּ פֶּרַח בַּיְשָׁן,
נִצָּן סָגוּר מְבֻשָּׂם.
הסוהרת חייכה בהנאה, דמינה שהדברים מכוונים אליה. ניגשה אל התא: "היי בחור, לא יעזור לך להתחנף, פה יש חוקים".
"להתחנף, לא מבין?"
"עוד תבין".
אביב הנבוך פנה אל הסוהרת: "אני יכול לשתף אותך במשהו?"
שיר לגלגה: "בהחלט אתה יכול".
"אני רוצה לשלוח את השיר לאינטרנט לקבל תגובות מבנות".
הסוהרת המשיכה באותו טון: "ככה חופשי, לשלוח לכל בנות ישראל, שיר אהבה מהכלא?"
מכשיר הקשר שעל כתפה קטע את הדו שיח. הגיבה מיד והתרחקה למסדרון בלי להגיב על הבקשה המוזרה.
שני האסירים עזבו את התא. אביב המשיך להלחין. התלהב והיכה בקצב בידיו על הקיר. להפתעתו שמע דפיקות מענה. לא הבין תחילה ומיד נזכר בקורס המורס הקצר שלמד בצבא. זה דודו ששואל מה המצב, הוא בתא שכן.
שיר הסוהרת חזרה: "מה המהומה?!"
"אני מתייעץ עם חבר".
"כאן לא זאפה, תשמור על הכללים, תהיה בשקט, נתתי לך ניר ועפרון וזה מספיק".
עטה פני תם וביקש בתחינה: "אפשר לקבל את הגיטרה שלי?"
הסוהרת לא התרככה: "פה בית סוהר, אולי שכחת?"
"לקחו לי את הגיטרה כשהגעתי לכאן, היא שמורה אצלכם. ואם תרצי אוכל לקיים יחד עם החברים שלי מופע של להקה בבית הסוהר".
"איזה להקה?"
"אני ודודו ושלומי".
"לא ידעתי שיש לנו כאן להקה שלמה. איך קוראים לכם?"
"מה חשוב השם, תקראי לנו 'המגורשים', בעצם יותר טוב 'להקת ירח דבש'".
שיר הפנימה את התמימות של הבחור, הבינה שרעיון השירים שהגה הוא לא פרי דמיון. נמלכה בדעתה: "אברר אצל המפקד".
כאשר עמדה לצאת התחדשו הדפיקות על הקיר. אביב השיב מענה. שיר הנפעמת: "היכן למדת מורס?"
"בצופים".
"אם אתה רוצה טובות ממני אל תעבוד עלי".
"בסדר, למדתי בצבא".
"רואה שאימנו אותך, אתה יודע לשמור סוד, אולי נשתמש בך".
עיווה את פניו: "מה הכוונה?"
"אנחנו מחפשים אחד כמוך שיודע לשוחח עם קירות".
"אני לא מלשין, לא שאשתף פעולה, אמרתי לך למה הגעתי לכאן, להכין שירים שיעזרו להסתדר בחיים".
להסתדר? תמהה, והגיבה: "פה לא מועדון חברים, אם נחליט – אתה תשתף פעולה, יש לנו אמצעים. בינתיים נסתדר בלעדיך".
4
המחשבה שבבית הסוהר נמצאת דמות תמימה החולמת להשתמש בכלא כמגנט לאהבה סחררה את שיר. מתאים לי אחד כזה, למרות שהראש שלו קצת בעננים ואני גדולה עליו מעט בגיל. הרעיון שלו לחבר שירים כדי לקשור קשר עם בחורות נראה תמוה, אבל מי יודע, בעולם של היום הכול אפשרי. הסתקרנה והחליטה לעזור. נחפזה אל משרד מפקד הכלא. הקישה על הדלת, נכנסה, הצדיעה.
"המפקד בתא 77 יש אסיר שלא מתאים לכלא, הוא ביקש נייר ועפרון לכתוב שיר, עקבתי אחריו, הוא משורר תימהוני, עכשיו מבקש גיטרה".
"עוד מעט יבקש יין ואווז צלוי להשראה".
"המפקד, הוא יוצא יחידה בה למד מורס".
מפקד הכלא נדרך. שיר המשיכה: "נטפח אותו, אולי נוכל להיעזר בו, הוא בנוי מהחומר שאפשר ללוש".
"ובכן?"
"הוא מבקש עכשיו גיטרה שנלקחה ממנו כשהגיע לכלא".
"את ממליצה?"
"בהחלט!"
"קצת חריג, ביום השני לתת פינוק, הביקוש אלינו עוד יגדל לממדי בית מלון". תוך כדי דיבור נזכר בלהקה שניגן בנערותו וחיוך מסתיר סוד עטה על פניו.
"האם המפקד מאשר?"
"בסדר, אבל הוא על אחריותך".
ניגשה אל המחסן, ביקשה את הגיטרה של אסיר 196606, חתמה ומיהרה לתא 77. עיניו של אביב נצצו: "תודה שיר, תודה מעומק הלב".
"משורר תא 77, תזכור, אתה חייב לי והגיטרה היא זמנית", ונתנה לו את הגיטרה.
אביב ליטף את הגיטרה, בליבו המו מילות חיבה, "אהובה", "נשמה". החל מיד ללוות בנגינה השיר שהגה. הקולות משכו את שני שותפיו לתא. הסוהרת שהמתינה במסדרון רמזה להם באצבע להישאר במקומם.
"מה זה צריך להיות", התלונן בעל העין הרעה לחברו.
"לא יודע", השיב האסיר השני, "השיר נראה לי לא לעניין".
אביב התלבט בלחן עד שהמילים נתפרו היטב ושר:
אַתְּ לִי פֶּרַח נִצַּן
נִיחוֹחַ סָגוּר נֶעֱלָם
עֲדַיִן לֹא נִפְתַּח
עֲדַיִן לֹא פָּרַח.
נֶחְבֵּאת בְּפִנָּה
בַּיְשָׁנִית סְגוּרָה
שׁוֹפַעַת בִּינָה
זוֹרַחַת הִלָּה.
מפקד הכלא הגיע במפתיע, התבונן בשיר המקשיבה שהגיבה: "אני על המשמר המפקד".
"אני יודע, דיווחו לי על החגיגה, באתי להתרשם".
הם הקשיבו בדריכות לאסיר המפזם.
יִפָּתְחוּ עֲלֵי כּוֹתַרְתָּהּ
יִפְרְצוּ תְּשׁוּקוֹת נִיחוֹחָהּ
לִנְסִיךְ הַקֶּסֶם הַתְּשׁוּבָה
לָהּ וְלוֹ הַזְּכִיָּה.
המפקד המשועשע התקרב לתא: "196606, נחמד לך אצלנו, פתחת אולפן?"
"המפקד, כאן אני בעולם משלי, שאני יוצר בראש, משוחרר משכר דירה ובלגנים, יש ארוחות בזמן, יכול להתרכז בכתיבה ועולים לי בראש לחנים יפים".
"פעם ראשונה שלא מתאוננים על המקום והמזון, מעניין, דווקא כאן צומחת לך השראה, לא מצאת מקום טוב יותר?"
"זרקו אותי ואת החברים שלי מהדירה וגם מפארק יהושע".
התפלא: "מה תעשה עם שיר האהבה?"
"אני מחפש בת זוג, להסתדר בחיים".
"אני לא תופס, בחור חמד כמוך?"
"התוכנית היא לחבר שירים, לצלם ולשלוח לאינטרנט, שמי שאוהבת מוסיקה תגיב בשיר תשובה, למצוא אהבה ולצאת מהמצוקה", ולאחר התבוננות במפקד העולץ: "זה לא יפריע לבית הסוהר, יגידו שאכפת לכם מהאסירים, שאתם משקמים אותם בעזרת המוסיקה, אבל אני צריך להשתמש במחשב הנייד שלקחתם לי כשהגעתי לכאן, בבקשה, בבקשה".
"חכמולוג, גם בקשות וגם יחסי ציבור לכלא, לא מבין מה בוער לך?"
"הסברתי לך המפקד, אני מחפש חברה לחיים, לא היה לי מקום לשים את הראש וחשבתי להגיע לכאן".
"תכננת להגיע אלינו?"
אביב המבויש הרכין ראש: "האמת שכן, לכן תקפנו את השוטרים שסילקו אותנו מפארק הירקון".
"ומה עם ההורים והמשפחה, אתה לא נראה לי יתום?"
"אני לא פונה אליהם, עשו בשבילי מספיק".
"מה עושה אבא שלך?"
"סוחר נעליים, יש לו פינה בשוק, סגרו לו כבר חודשיים וחצי".
"נו והוא לא יכול לעזור לך?"
"לא יכול, הוא סנדלר בלי נעליים, ואני גם לא רוצה".
המפקד נפרד מאביב ופלט: "אי אפשר להבין את הצעירים של היום".
5
קצין הבילוש שמעון נפגש בסמטה צדדית ליד שוק הכרמל עם מודיע משטרתי, סוחר סמים זעיר. הסוחר התהדר בכובע לבן רחב שוליים, על צווארו קעקוע של נחש עם שני ראשים, מחרוזת נוצצת על החזה וחולצה שחורה.
"מה הבאת לי", שאל שמעון.
"יהיה משלוח קטן לכלא, כמו בפעם קודמת".
"מתי?"
"לא יודע בדיוק, האחראי שם בערנות, כל פעם משנים את סדרי השמירה", סיים והושיט יד למתת.
"בלי יום ושעה אין תשלום".
"אביא מחר", והציג שוב כף יד.
שמעון נתן בידו מאתיים שקל, "מילה שלך".
"מילה שלי", חזר מרוצה.
כשהתרחק מיהר אל הרכב והתקשר אל המפקדה: "מודיע 'לטאה 2' מוסר שלא צפויה מסירה בזמן הקרוב משום שהגבירו שמירה בכלא 'אשבולים 3'".
6
האח שנכנס לאולם הקריאה בבית החולים הפסיכיאטרי הבחין במאושפזת מרותקת למחשב נייד. הוא התקרב ונעץ מבט. בלי להסב ראש אמרה לו: "זה לא מה שאתה חושב".
האח השיב: "מה את יודעת מה אני חושב".
הציגה את אמת ידה והראתה חתך מניסיון התאבדות ליד העורק. תוך כדי כך סיננה: "זה שיר אהבה". הטתה ראש לעברו: "כתב אותו אחד נואש".
"חולה אהבה נכזבת?"
"לא אחמד, זה מהאינטרנט, אחד שמחפש אהבה".
"בסדר נוגה, רק בלי שטויות", ועזב את המקום.
נרעשת מהגילוי, שאי שם מצוי עוד אדם סובל, הקורא לעזרה בשיר ומבקש לחבור אליו לירח דבש, החליטה להיענות לאתגר. מה יש כבר להפסיד. טיילה בבית החולים הפסיכיאטרי והתלבטה איזה סוג של שיר יתאים לתשובה. עד עכשיו כתבה שירים למגירה, בעיקר שירי מחאה ודיכאון. אולי אחד מהשירים יהיה חץ אהבה? התבוננה בגן הפורח בבית החולים, בניצנים של פרחי הוורדים, בשיחי הבוגנווילאה עם הפרחים האדומים הבוהקים ומדקרות הקוצים הנשכניים הסובבים מכל עבר; יופי וקוץ משולבים זה בזה. סקרה את החומה המקיפה את בית החולים, אפרוץ את הסגר האישי, מי יודע מה טומן העתיד.
פנתה לחדר, נטלה את הגיטרה, שהייתה נטושה מזה חודשים, אצבעותיה נגעו בערגה במיתרים, העלו צלילים. התאימה מנגינה לשיר:
עֵינַיִם נוֹצְצוֹת
שְׂעָרוֹת גּוֹלְשׁוֹת
אֶל מִזְבַּח עֲקֵדָה
נְשָׁמָה בִּזְעָקָה
מֵיתְרֵי נֶפֶשׁ
סֵבֶל פּוֹקְעִים
שִׁיר נְהִי זְעָקָה
בְּעוֹלָם לֹא בְּמִדָּתָהּ.
תּוּגָה וּמֵצַר
תִּקְוָה בָּצַר
אַהֲבָה וְהַשְׁלָמָה
שִׁחְרוּר לַנְּשָׁמָה.
עמדה מול מראה, התבוננה בדמותה, עיניים ירוקות נוגות עטורות ריסים ארוכים, פנים מאורכים, שיער שחור קצר, מצח זעיר, שפתיים דקיקות. הציבה את הטלפון הנייד וצילמה עצמה שרה ופורטת על מיתרי הגיטרה. העבירה את הצילום למחשב נייד, הוסיפה כתוביות של מילות השיר ושגרה ל'ירח דבש'.
מוחמד התבונן ממרחק, דיווח למנהל בית החולים: "נוגה כתבה שיר, שולחת אותו לאינטרנט".
המנהל השיב: "שינוי מבורך, מוחמד, תעקוב אחרי מה שקורה, תעזור לה, אל תפריע. אחרי חודשים של דיכאון חזרה לחבר שיר וגם צילמה, מעניין מה גרם לשינוי".
7
"אימא'לה שלום", כרעה שיר אל אישה שרועה על מיטה במחלקה לתשושי נפש של בית חולים גריאטרי. "אימא, זאת שירי", אמרה בקול תחינה, "אימא זו אני", הוסיפה בייאוש.
האם המאובנת לא הגיבה, נעצה מבט באור שבקע מחלון. שיר ליטפה את לחיי האם, "לימדת אותי לא להתייאש, לא לוותר. הגיע אלינו בחור נחמד, תמים, מוזר, עם גיטרה, כותב שירים. אני יודעת שמסוכן לנצל את המעמד", השתתקה, התבוננה באם המהופנטת מקרן האור המרצדת. "לא יודעת למה אני מספרת לך, הוא הלחין שיר אהבה שצבת לי בלב. אני מתלבטת, חוששת לעבור את הגבול, הכוח בידי, אני יכולה ללחוץ ולהביא הישגים, ללוש".
האם פלטה: "ללוש מתה".
"מה אימא'לה?"
"ללוש מתה".
דמעות עלו בעיני שיר, לא שמה לב לאחות שנכנסה לחדר.
"חברה של גברת סבוני נפטרה, זה השפיע עליה מאד, יומיים היא במצב הקטטוני הזה".
8
שיר שיתפה פעולה עם אביב. בדקה באינטרנט ומצאה שיר תשובה שהגיע אל "ירח דבש". תגובה מהירה, הרהרה, מעניין מה יגיע בעתיד. התעצם בראשה הרעיון לנצל את משלוח השירים למציאת בן זוג לעצמה. בינתיים שמרה את המחשבה בליבה. לקחה מחשב נייד ונכנסה לתא 77. רמזה לשני האסירים לצאת. כשלא מיהרו לציית, סיננה בכעס: "להזיז ישבנים". הם יצאו ברטינה.
"בוא זמר, תצפה בתוצאה", והציגה קליפ בשם "מיתרי נפש". אביב נתפס למילים הנוגות, למנגינה ולקול הסקסי הצרוד. פלט מדי פעם: "יפה, יפה מאד, סוחט דמעות". הביט בשאלה בשיר: "חושב שאזמין אותה לבקר, אפשר?"
שיר התמהמהה: "בסדר, תזמין", ואחר הוסיפה: "אתה זריז, כבר מבקש חדר להתייחדות?"
"לא לא! נזעק אביב, "חדר רגיל", ואת מוזמנת להיות נוכחת".
"שושבינה 'בירח דבש'", התלוצצה.
"זו הפתעה, אבקש שהיא תגיע עם עיניים מכוסות לחדר מכובד. אי אפשר לקיים פגישה בחדר הביקורים הרגיל מאחורי זכוכית. בבקשה שיר", סיים בתחינה.
התבוננה בו בסקרנות: "אברר עם המפקד, אמליץ", ואחר שהייה הוסיפה, "חכה", חייגה אל מפקד הכלא: "המפקד לא תאמין בחורה שלחה שיר תשובה מדהים לזמר מ־77".
"מה הנושא?", התעניין המפקד.
"עצוב כזה, אצטט בית אחד:
מֵיתְרֵי נֶפֶשׁ
סֵבֶל פּוֹקְעִים
שִׁיר נְהִי זְעָקָה
בְּעוֹלָם לֹא בְּמִדָּתָהּ.
"נראה שהכותבת במצוקה, נעשה חסד עם לבבות מיוסרים, נפגיש את הבחור מ־77 עם הנערה", הציעה שיר.
"כאן אצלנו, נהיה שדכנים?" תהה המפקד.
"הבחור בעל ערך, גם הבחורה, נראה מה יצא, ניסיון חד פעמי".
"את יודעת שקשה לי לסרב לך, אבל הבקשה מוגזמת".
"סמוך עלי".
"על אחריותך".
בחדר האוכל נפגש אביב עם דודו ושלומי, סיפר להם שקיבל שיר עם מילים מיוסרות, שהוא נתון במתח לקראת פגישה עם המחברת.
"איך הקול שלה?" התעניין דודו.
"סקסי, עצוב".
"ואיך היא נראית", שאל שלומי.
"נראית בסדר, אבל התרכזתי בשיר, במשמעות המילים ובלחן, השיר נגע ללבי, ספוג בסבל".
"העיקר שהיא מבית טוב ופיגורה כשל חליל רועים", העיר שלומי.
"גם כינור בסדר, רק לא צ'לו", הוסיף דודו.
"ולאבא שלה יש וילה בקיסריה", הוסיף שלומי.
"גם הרצליה פיתוח הולך", תרם דודו.
אסתפק באור יהודה או ראשון לציון, הרהר אביב, העצבות שלה מדבקת, מעניין אם היא פרי דמיון או מניסיון חיים, מקווה שהיא תעמוד בציפיות.
כאילו קרא שלומי את המחשבות: "ברעיון שלנו יש סיכוי וסיכון, תיפגשו ותחליט, מה יש לך להפסיד?"
"מקווה שהשיר מבטא דמיון עשיר ולא רק דיכאון", השיב אביב.
"אז אל תזמין אותה".
"דווקא בא לי להזמין".
"מסקרנות?"
"לא יודע, השיר תפס", ענה ביבושת.
9
בהפסקת צהריים במשרד ההוצאה לאור, תוך כדי אכילה, שוטטה הגרפיקאית צלילה באינטרנט. את עיניה צד אתר "ירח דבש". נדלקה מהרעיון. זה עתה סיימה בשברון לב מערכת יחסים בת שנתיים. הקול של הזמר שידר רגש. החליטה להראות כוחה בשיר, חלום משכבר הימים שנגנז. התלבטה בכיוון, לבסוף החליטה על סגנון פרחחי. ישבה ורשמה:
הוּא פִּרְחָח אֲנִי יוֹדַעַת,
תִּסְפֹּרֶת קְצָרָה עֵינַיִים בּוֹרְקוֹת,
כָּל כָּךְ יָפֶה וְרֵיקָנִי
אֲבָל זֶה חָזָק מִמֶּנִּי.
זמזמה לחן והמשיכה:
חִיּוּךְ מַמְזֵרִי, גּוּף שְׁרִירִי,
יָדַיִים עֲדִינוֹת, רַגְלַיִים נְחָשִׁיּוֹת,
חִבּוּק יִצְרִי עֲנָק
וּנְשִׁיקָה – מַתָּת דְּבָשׁ.
בערב הסתגרה בביתה וסיימה:
בִּמְּכוֹנִית פְּתוּחָה דּוֹהֵר,
בִּתְּאוּצָה חִיּוּכוֹ מִתְגַּלְגֵּל,
לֹא מֵאֵט בַּעֲצִירָה
צָד אוֹתִי בִּסְעָרָה.
גּוּפוֹ לְתַלְפִּיּוֹת –
מְמַגְנֵט, כּוֹבֵשׁ בְּלִי בְּעָיוֹת,
אוֹפֵף בַּעֲבוֹתוֹת אַהֲבָה
עַד כְּלוֹת הַנְּשָׁמָה.
קראה את הכתוב ונהנתה מהתוצאה. עברה שוב על ארבעת הבתים וחשבה על ההמשך. עיניה נתקלו באקראי בציור של לביאה וגורי אריות על הקיר. הקלידה:
חֲתַלְתּוּל וְגַם אַרְיֵה,
טַוָּס וְגַם שׁוּעָל,
וָאֲנִי אֶפְרוֹחָה שְׁפוּטָה
וְאֵין לִי, אֵין לִי חֲרָטָה.
בדחף רגעי שרבטה סיום נועז.
הַחַיִים קְצָרִים – אוֹמְרִים,
לְמַצּוֹת אוֹתָם חַיָּבִים,
וַאֲנִי שְׁפוּטָה לְבִלּוּיִים –
זֶה חָזָק מִמֶּנִּי לְעוֹלָמִים.
מרוצה מהתוצאה הרהרה, נראה את הבחור "מירח הדבש" מסרב למילים.
גייסה את כישוריה הגרפיים, שרה, צילמה וערכה קליפ. לפני ששלחה עדיין תהתה: מי הכותב, האם המילים והלחן חוברו על ידו, אולי הוא מתחזה. בסוף החליטה להסתמך על תחושתה הפנימית, אשלח לחמי על פני האינטרנט כי ברבות ימים טבעת תמצאנה, ולחצה על "שלח".
10
שיר בהתה בקנאה בקליפ נוסף שהגיע, לא האמינה שתהיינה תגובות כה מהירות. התוכנית לניצול המיזם לטובתה על ידי שילוב שיר לגברים קיבלה תאוצה. לקחה מחשב נייד ופנתה לתא 77. שני האסירים האחרים ראו אותה נכנסת, הבינו מה נדרש מהם, והתחפפו בחופזה.
"מצליח לך, תראה מה קיבלת, פתחה את המחשב הנייד והראתה את הקליפ. אביב צפה בשקיקה והגיב: "היא נועזת מדי, ביטויים יפים 'הוא פרחח אני יודעת', 'זה חזק ממני לעולמים', אבל פרֵחִי מדי, אני מעדיף את מחברת השיר הקודמת".
מי יבין טעם גברים, התפלאה שיר: "אסדר לך פגישה עם המשוררת העצובה מחר בבוקר".
אביב השכים קום, ציפה לפגישה בדריכות.
בבית החולים התאפרה נוגה מול ראי, הוסיפה מעט סומק ללחייה, הסתרקה, קשרה השערות לקוקו בסרט פרחוני, בחנה את עצמה במראה, התלבטה אם להוסיף שרשרת ולצבוע הריסים. בסוף החליטה להיראות כפי שהיא, לא להתהדר כאחרת. שיראה את העיניים השקועות, את הפה הזעיר, הראש המוארך, את האורגינל. אם הבחור איכותי, שיתרכז במהות ופחות ביופי, ומלמלה, "משורר מסתורי, גם בפיגורה אני די בסדר".
מוחמד לקח חלק בשמחה של נוגה, שיצאה לאחר תקופה ארוכה מהסתגרות וריחוק. נכנס לחדר ברוח טובה: "את נראית יפה מאד", החמיא. החזיק בידו צעיף, הראה לה: "ביקשו לכסות את העיניים בנסיעה, שתהיה פגישת הפתעה".
"תודה שאתה מלווה אותי, יפה מצדך".
"זה התפקיד שלי, את לא צריכה להודות".
הטתה ראש והוא קשר אריג שכיסה את עיניה, נטל יד, הוליך אותה אל מכונית שהמתינה בחצר בית החולים, התיישב במושב הנהג ויצא לדרך.
הרוח שחדרה מהחלון הקנתה תחושה של שחרור. נוגה שאבה לריאותיה את אוויר החופש, קלטה את קולות העיר, חיכתה להרפתקה, לבחור הנואש המחפש חברה לחלוק עמה ירח דבש. בעיניים מכוסות דמיינה כיצד היא משתחררת מכבלי הדיכאון, פותחת עידן חדש בחיים. רק שלא אפגוש אשליה, היו לי מספיק אכזבות בחיים, סיימה בתקווה.
המכונית נעצרה בשער בית הכלא. הסוהר בשער העיר: "התייחדות אָה, ניירות בבקשה".
אחמד הציג את ההזמנה לביקור: "הביקור תואם".
השומר סימן והמכונית התקדמה ונעצרה מעל תעלת בטון עמוקה. סוהר נוסף האיר בפנס, בדק את תחתית הרכב. ביקש לפתוח את הבגאז', בדק, התבונן בנוגה: "למה העיניים מכוסות?"
"זאת בקשה מיוחדת", השיב אחמד.
"האהבה עיוורת", העיר הסוהר, העווה פניו, אותת להמשיך בנסיעה.
אחמד נהג עד לפתח בית שם חיכתה שיר הסוהרת. היא הורתה לנוגה לצאת, שילבה יד ביד והוליכה אותה לחדר מואר. אביב בהה בה נכנסת. בעודו ניגש הסירה שיר את המעטה מעיניה.
נוגה ואביב סקרו זה את זה, בחנו כל תו בפנים.
"שמח שבאת", פתח אביב.
"מה כל המסתורין, זה נראה כמו מתיחה".
"הכול גלוי".
"למה העיניים מכוסות?" התבוננה במדי הסוהרת של שיר, "היכן אנחנו, בחדר בריחה?"
"באת, נדבר קצת, אני אסביר…"
"אנחנו בבית חולים לחולי נפש?", שאלה בבעתה.
"אני נראה לך חולה נפש?", מחה אביב.
"איך נראה חולה נפש, נוזל לו ריר מהפה, יש לו תווית על המצח, אולי קרניים, מה המקום הזה?"
אביב התעלם: "נדבר קצת, נכיר. את כתבת והלחנת את השיר?"
נוגה השיבה: "מה אתה חושב?"
"לא יודע, מילים עם רגש, סחטת לי דמעה, לחן יפה גם שרת בקול צרוד־עצוב, ומה הרקע לסבל בשיר?"
מוחמד שהמתין בצד התערב: "מציע שתפתחו את הקלפים".
"מי אתה", שאל אביב?
הוא האח", ענתה נוגה.
"אח?" את צוחקת.
"אני האח המלווה מבית החולים הפסיכיאטרי", הסביר מוחמד, לא אח שלה, והמשיך בתוקף: "הגיע הזמן שתגיד לה היכן אנו נמצאים".
"מה היא לא הבינה?", התפלא אביב. מוחמד נענע ראשו ואביב המשיך: "אנחנו בבית סוהר".
כששמעה פרצה נוגה בבכי היסטרי, הטיחה בקול: "למה הבאתם אותי במרמה, אני כלואה במקום סגור זמן רב, מקום אפל בחיים" ועברה לצעקה קורעת לב: "מוחמד, קח אותי חזרה מהר!"
מוחמד נטל את ידה והם יצאו בחופזה מהחדר, מיהרו אל המכונית.
אביב צעק לעברם: "הכוונה הייתה טובה, לא רציתי לפגוע, אני אפילו לא יודע איך קוראים לך, אסביר בשיר שאשלח".
שיר ראתה את האכזבה על פניו של אביב, ניסתה להרגיע: "תהיה לכם עוד הזדמנות אחת אחרונה למפגש עם בחורות, תהיו בררנים, תסננו, ירח דבש בלי עוקץ".
"תודה", השיב בעוד העצב והאכזבה גועשים בו.
11
בארוחת הערב פגשו שלומי ודודו את אביב, ביקשו לשמוע חוויות מהפגישה.
אביב התכנס בתוך עצמו, שתק.
"מה קורה אביב, שתף", תבע דודו.
"פדיחה גדולה", השיב.
"איך היה?"
"לא בא לי לדבר על זה".
"חבריקו, אנחנו ביחד בעניין, שנלמד, אתה לא יכול להסתגר עכשיו כקונכייה".
"היכן נפגשתם?"
"בחדר מואר".
"איך היא נראתה?"
"נראתה בסדר, הורידה את הכיסוי מהעיניים הביטה בי נפחדת, ראתה את שיר עם המדים, חשבה שזו מתיחה או חדר בריחה. ליווה אותה אח, אח מבית משוגעים".
"איזה באסא, באה אליך פסיכית?" הגיב דודו.
"נראתה נורמלית, יותר ממך", התבונן בו והוסיף: "וממני".
"בלי כעסים, אני רק מתעניין, היא באמת הלחינה?"
"כן, שאלתי אותה והיא שפכה עליי קיתון של רוגז, 'מה אתה חושב שחולי נפש יש להם קרניים?'. ואז התערב האח המלווה וביקש לספר לה היכן אנחנו נמצאים. כאשר גילתה שהיא בבית סוהר איבדה עשתונות, צעקה ובכתה שיחזירו אותה לבית החולים. היה נורא, חשתי רמאי מתחזה, לא ידעתי מה לעשות, האמת בא לי להפסיק עם כל הרעיון".
"באמת לא נעים, אבל זו רק פגישה אחת", ניחם שלומי.
"פגישה אחת יותר מדי, ושיר, שהייתה נוכחת, אמרה שתרשה לקיים עוד פגישה אחת נוספת לשלושתנו. שלומי, לא היית שם, רציתי לקבור את עצמי באדמה, להיעלם".
"אתה לא אשם, איך יכולת לדעת?"
"היו רמזים בשיר, הייתי צריך לחדד את החושים. היא ממש ברחה, לא הספקתי להסביר, אני מתכונן לכתוב לה שיר התנצלות והסבר".
האסיר עב הכרס חלף על פני כמה שולחנות בחדר האוכל, ניגש אל החבורה כשבידיו קערית עם מרק: "תנו לאכול בשקט, תעשו רעש בחוץ", והשליך את המרק עליהם. דודו ניסה להגיב, הניף ידיו כמתאגרף. שלומי עצר בעדו: "עזוב, הוא מעונין בריב, לנו יש מטרה, אל תסתבך, שמור על קור רוח".
מרוצה מהעדר התגובה סימן האסיר עב הכרס לחבר וזה הציג לראווה את הגיטרה של אביב שלקח מהתא. מלא חֵמה מיהר אביב כדי לקחת את הגיטרה. עב הכרס עיכב בעדו, והאסיר עם הגיטרה התרחק בריצה. אביב רדף אחריו והשיג אותו בשירותים.
"מנוול, תן את הגיטרה!"
האסיר דחף את אביב לפתח מחראה. הוא מעד והתלכלך בצואה.
עב הכרס הגיע: "חשבת שאפשר לחרבן עלינו? נראה אותך עכשיו מנגן שיר לחרא".
אביב נטל בכפו צואה והשליך על פניו של עב הכרס. קלע בדיוק במצחו וצחק: "היפופוטם, נראה מי צוחק אחרון".
שלומי ודודו הגיעו במרוצה וראו את המהומה: "מה זה, קרב תרנגולים בחרא?" התפלא דודו. "בוא נראה לשמן שהוא לא בעל הבית", השלים שלומי.
עב הכרס ניסה לנגב הצואה: "אחד מול אחד זה בסדר, אפילו שניים, אבל שלושה?"
"תפסיק לבלבל את המוח, אין לנו עניין אתך, אל תתחיל אתנו, אנחנו תמיד שלושה. אתה לא קובע פה את החוקים. החוק שלנו שלא נוגעים בגיטרה, ברור שמן?" התרה שלומי. ואל חבריו הדגיש: "מעכשיו תמיד יחד".
12
אביב פנה למקלחת להתנקות כאשר דודו ושלומי שומרים בכניסה. מיד נמלכו בדעתם והצטרפו. התיזו זה על זה מים כילדים במשובה. המתח נרגע ובעודו מתנגב החל דודו מדקלם מילות שיר:
לוּ הָיִית לִי מַנְגִּינָה –
הָיִיתִי פּוֹרֵט עַל קְלִידַיִךְ
בְּטוֹן חוֹשֵׁק
בְּהַרְמוֹנְיָה;
"זה שיר שחיברתי", הסביר.
"תמשיך", ביקש שלומי.
לוּ הָיִית לִי מַנְגִּינָה –
הָיִיתִי מַאֲזִין לְרוּחֵךְ
בִּצְלִיל טֹהַר
בְּחִבָּה;"
"שיר זורם", עלץ שלומי והתיז מים.
לוּ הָיִית לִי מַנְגִּינָה –
הָיִיתִי מִתְמַזֵּג בְּקוֹלֵךְ
בִּנְעִימַת עֹנֶג
בְּתוֹדָה;
בעודם עולצים השאיר לידם אסיר את הגיטרה. דודו לקח אותה בחיבוק אל ליבו ונתן לדודו שפצח בשיר:
לוּ הָיִית לִי מַנְגִּינָה –
הָיִיתִי נִטְמָע בְּנִשְׁמָתֵךְ
בְּמֶלוֹדְיָה מְזַכֶּכֶת
בְּאַהֲבָה.
קבוצת אסירים נמשכה אל הקול. כשסיים מחאו כפיים. דודו הערום השתחווה דימה עצמו בהופעה. פנה לאסירים: "להקת 'ירח דבש' תקיים מופע מיוחד לאסירים".
13
במקום המפלט הקבוע, בבית קפה ביפו שניצב כקן נשרים על צוק סלע, השקיף שמעון אל הים, נהנה מהנוף הרוגע ולגם קפה טורקי בהל. סוף סוף מצא דרך תקשורת בטוחה להברחת סמים לכלא. היותו בלש הממונה על תפיסת מבריחים, כך האמין, תקנה לו ביטחון מגילוי. ההצדקה שנתן לעצמו הייתה שבין כה וכה המסוממים משיגים את מבוקשם, ואצלי הכמות של הסמים מפוקחת. מדי פעם הוא משקיט את מצפונו ומסגיר דג רקק לשלטונות החוק, נהנה משני העולמות. אני לא אדם רע, לא אדם טוב, נשאה אותו המחשבה, אדם מעשי.
שלושת הנערים התמימים הגיעו אלי כמתנה משמיים. אוכל להשתמש בהם ליצירת קשר מוסווה עם בית הסוהר. אצפה בשירים שישוגרו ואכין מפתח שיאפשר לקרוא בין השיטין. הקליד "ירח דבש" בנייד וצפה בשיר "לו היית לי מנגינה". ניסה לאתר משמעות בכל אות עשירית ולא הצליח. בחן כל אות שניים עשר ולא הגיע לתוצאה. החליט לפשט את המסר המוצפן לתאריך, יום בשבוע ושעה. בחן את הבית השני ובדק כול אות שביעית. גמע מהקפה בהנאה ומצא פתרון: האות יוד משמעה עשירי בחודש, האות ה' יום חמישי והאות ט' שעה תשע בערב. השירים גלויים לכול ולמצוא אדם שיציין את השיר והמפתח בביקור הוא דבר קל לביצוע.
שמח שמצא דרך בטוחה ללא סיכון. קשה להעלות על הדעת שיעלו על השיטה. מחברי השירים לא יהיו מודעים כלל לכך שהשירים מכילים כתב סתרים משתנה. ליתר ביטחון תכנן דרך ללחוץ על השלושה כדי להטעות את רשויות החוק. במקרה של תקלה תמיד אפשר יהיה לזרוק אותם לכלבים, להציג אותם כמשתפי פעולה.
השאיר טיפ ביד נדיבה ונסע לפגישה עם המקשר מטעם כנופית המבריחים. זה המתין ליד רחבת השעון ביפו, התבונן רדוף חשד. שמעון סימן בידו. השניים פנו אל מאפיית אבולעפיה, הזמינו את הביגלה המיוחד למקום.
"זכי הבאתי מתנה", פנה שמעון בזחיחות.
"אני אוהב מתנות", השיב דרוך.
"דאגתי שיביאו לכלא שלושה כבשים, שישלחו שירים לאינטרנט ואני אתן לכל שיר מפתח לכתב הסתרים, כדי לקבוע יום בחודש, יום בשבוע ושעה לבצע המשלוח. זה בטוח כי הכבשים לא יודעות שמשתמשים בהן. אני רק צריך להגיד מספר ושיר כדי שיאתרו את האותיות המתאימות, למשל לשיר "לו היית לי מנגינה – הייתי נטמע בנשמתך" ולציין שבשביעי בחודש יש יום הולדת, כדי שתבדקו כל אות שביעית בשיר, פשוט וחלק, מה אתה אומר?"
"אתה שיכור?"
"אתה לא קולט את היופי, שיר תמים ואנחנו משתמשים בו, רק צריכים איש קשר שיבקר בכלא ויגיד שיר ומספר".
" האנשים שלי לא בשירים ולא אוהבים את החדשים".
"ימצאו תירוץ, אלה שירים על אהבה לבחורות ואני סומך עליכם שעם הבחורים החדשים תסתדרו".
"לא יודע, אברר".
"אין מה לברר, תודיע להם וזהו", הביט בשאלה: "והממתק?"
מתחת לשולחן העביר זכי מעטפה. שמעון מישש והטמין בכיסו בלהיטות, "ותגיד להם שאם השיטה תעבוד יהיה בונוס".
14
יפית, מדריכה במכון כושר, סיימה משמרת. כהרגלה נרגעה בפינת הקפה ושתתה מיץ גזר. הייתה לבושה בבגדי המדריכה שהבליטו את חיטוביה. התבוננה מבעד לקיר הזכוכית בקהל המתאמן במכשירים. הצרה על הזמן שחולף. למה אף אחד מבאי המועדון לא מנסה לכבוש את ליבה. צלצול טלפון קטע ההרהור: "יפית, צהלה אחותה, מצאתי משהו נחמד באינטרנט, חושבת שיתאים לך, אחד שמחפש כלה. תבדקי 'ירח דבש'".
יפית הגיעה במהירות ל"ירח דבש", האזינה לשיר "לו היית לי מנגינה" וחייגה לחברה: "שמעונה, תשמעי משהו מעניין באינטרנט" ותוך כדי כך השמיעה את השיר "לו היית לי מנגינה".
"וואלה, מי זה, לא שיתפת, חזירה".
"זה לא מה שאת חושבת".
"בת מזל, מקבלת שיר אהבה לוהט".
"שמעונה זה סתם מהאינטרנט".
"מה סתם?"
"אחד שמחפש".
"למה הוא לא מחפש אותי?"
"שמעונה בחייך, תשמעי".
"שומעת".
"זה אחד שמפיץ את השיר באינטרנט, מבקש שיחזירו לו שיר".
"לא מבינה, מי זה?"
"לא יודעת, הוא מסתתר, בלי שם, זה מה שרציתי לדעת ממך, האקרית".
כעבור רבע שעה, כשיפית עמדה לעזוב את המכון, צלצל הנייד.
"היי יפית, הגעתי למקור".
"כל כך מהר".
"לא תאמיני".
"בלי מתיחות".
"זה סגן מפקד של …" התמהמהה מעט להדגשה, "בית סוהר".
"איך הוא, בטח נשוי?"
"חתיך, פרוד, חובב מוסיקה, היה עם מפקד הכלא בלהקת ג'אז".
"והמפקד?"
"תעזבי אותו, מבוגר, נשוי עם שלושה ילדים חמודים, ראיתי תמונה משפחתית".
"שמעונה, מגיע לסגן שנארגן לו קבלת פנים חגיגית".
"על מה חשבת?"
"צץ לי רעיון בראש כדי למשוך את תשומת הלב שלו".
יפית חזרה אל אולם הכושר, אזרה אומץ ניגשה אל נגן צ'לו שהתאמן על הליכון והמתינה.. כאשר הבחין בה אמר: "אני מסתדר אין צורך בעזרה".
"אם אפשר אני זקוקה לעזרה".
עצר האימון: "אני מקשיב".
"אתה יכול לחבר מנגינה לשיר?"
"יכול לנסות, תלוי בשיר, בדרך כלל אני מנגן בתזמורת ובברים".
"אביא שיר מחר, ניפגש כאן".
חזרה לקפיטריה וטלפנה אל שמעונה: "היי האקרית, מצאתי מלחין ואני צריכה שיר שיתאים לסגן החתיך, מה דעתך?"
"למצוא שיר, לא בעיה, יש הרבה שירים באינטרנט. קראתי עליו שהוא איבד את הבן שלו, לא כתובה הסיבה. אחפש בספר שירים ללא זכויות יוצרים ואשלח לך.
שעה אחר כך רטט הנייד. כאשר פתחה קראה:
אֵל רַחוּם
תְּחִנָּה אַחַת יְחִידָה
הָאָח הַחֲיֵה לְדַקָּה
עוֹר וְגִידִים וְחִיּוּךְ הַנְּעוּרִים.
אֵל חַנּוּן הַתְּחִנָּה
הָפֵחַ רוּחַ חַיִּים לְדַקָּה
מִשְּׁאוֹל הַעֲלֵה הַנְשָׁמָה
עִם הַצִּ'מִידָן וְהַבְּלוֹרִית הָרַעֲנַנָּה.
אֵלִי הַטּוֹב בְּבַקָּשָׁה
רֶגַע אֶחָד לְנֶחָמָה
מָה כְּבָר לָךְ אִכְפַּת
לִי כּוֹחַ לָשֵׂאת בִּמְעַט.
אֵל כֹּל יָכוֹל
לְהַחֲיוֹת אָח אָהוּב מִכָּל
לִצְפּוֹת לְחַבֵּק וְאוּלַי נְשִׁיקָה
וְאַחַר כָּךְ עִם הָאָבְדָן הַשְּׁלָמָה.
הָבֵא הָאָח
מִגַּן שַׁיִשׁ הַמֵּתִים
לְרֶגַע שֶׁלֹּא יִשָּׁכַח
וְאַחַר כָּךְ נַחְזֹר לַמַּחְשַׁכִּים.
בסיום היה אמוג'י של בוהן זקורה.
15
שיר הפתיעה את דודו בתאו, כאשר חיבר מילים לשיר, הגישה לו את הגיטרה שלו.
"איך ידעת?" שאל נרעש.
"מהחבר שלך ב־77".
"הטיימינג מושלם, סיימתי עכשיו לחבר מילים והתחיל להתנגן לי לחן באוזניים".
"כאן בתא באה לך השראה?"
"אני מתנתק מהמקום, מרחף, מריח דשא וורדים ולא סירחון, ומתעלם מהקירות החשופים, נמצא במקום שהראש שלי מוביל אותי , מרחף, בא לך לשמוע?"
"בסדר".
ראה על פניה את הסקרנות והתגרה: "אם את לא מעוניינת זה בסדר מצדי".
"אשמח", השיבה בחיוך, הבחור חד תפיסה, קלטה.
הוא החל לשיר:
לוּ הָיִית לִי מַנְגִּינָה –
הָיִיתִי פּוֹרֵט עַל קְלִידַיִךְ
בְּטוֹן חוֹשֵׁק
בְּהַרְמוֹנְיָה;
שיר התרגשה.
לוּ הָיִית לִי מַנְגִּינָה –
הָיִיתִי מַאֲזִין לְרוּחֵךְ
בִּצְלִיל טֹהַר
בְּחִבָּה;
הבחור מוכשר, הרהרה, אוכל לנצל גם אותו לכתיבת שיר בשבילי. התבוננה בו: "אחרי ארוחת צוהריים נשכן אותך ואת החברים שלך בתא אחד".
דודו ביקש רשות משיר, נטל את הגיטרה והלך לחדר התרבות, שם המשיך לפתח את המנגינה.
לוּ הָיִית לִי מַנְגִּינָה –
הָיִיתִי מִתְמַזֵּג בְּקוֹלֵךְ
בִּנְעִימַת עֹנֶג
בְּתוֹדָה;
האסירים האזינו ומחאו כף. דודו עלה על כיסא, שר וניגן את הבית האחרון.
לוּ הָיִית לִי מַנְגִּינָה –
הָיִיתִי נִטְמָע בְּנִשְׁמָתֵךְ
בְּמֶלוֹדְיָה מְזַכֶּכֶת
בְּאַהֲבָה.
עב הכרס זרה לעברו מבטי משטמה: "העיפו אותי מהחדר בגללך, זה לא יעבור בשקט, אני לא סמרטוט שמורחים אותו על בלטות".
"מה אתה רוצה ממני, אני לא קובע פה סידורים".
"אל תיתמם זמריקו".
16
רב סרן בר־כוכבא קיבל בנייד אס־אם־אס משליש היחידה: אביב, דודו ושלומי נמצאים בבית סוהר, התעמתו עם שוטרים בפארק לאחר שזרקו אותם מדירה. נתמלא זעם, קרא למנהלת הלשכה. כשהגיעה ביקש: "קבעי דחוף ביקור אצל דודו, אביב ושלומי, תבררי היכן הם נמצאים".
"מתי נוח לך?"
"אעזוב הכול, אפילו עכשיו".
מנהלת הלשכה קלטה את תחושת הדחיפות, מיהרה לחדרה בררה היכן מוחזקים השלושה וטלפנה לכלא. במרכזיה דחו אותה. היא התעקשה, מדברים מיחידה מסווגת מהמודיעין של צה"ל, רס"ן בר־כוכבא מבקש לדבר ללא דיחוי עם מנהל הכלא, דחוף בבקשה".
"במה העניין?"
"אינני מוסמכת להגיד".
מפקד הכלא נטל את הטלפון: מדבר מפקד הכלא, במה העניין".
"אעביר אליך את רס"ן בר־כוכבא".
השיחה הועברה למפקד: "מדבר בר־כוכבא מהמודיעין, שלושה מילואימניקים צעירים מוחזקים אצלך. אני חייב לראות אותם בהקדם וכאשר אגיע לבית הסוהר אשתף אותך בעניין מסוים, לא ניתן לדבר על כך בטלפון".
"עד כמה זה דחוף".
"אני מוכן לנסוע אליכם היום".
"בסדר, תבוא בשעה 1600".
בר־כוכבא הכיר את השלושה מהשירות הצבאי. נערים איכותיים, שביצעו תפקידם באמונה. מה דחף בני טובים להגיע לכלא? חש חובה אבהית לברר. לא סביר, הרהר לעצמו, וכבר עיבד תחבולה כיצד לסייע להם.
נכנס למשרד מפקד הכלא, זה סקר אותו, גדול גוף, מתנשא למטר תשעים, ללא עודפי שומן, קרחת שזופה, עיניים חודרות, סנטר עז, הליכה בטוחה, דמות המפגינה עוצמה.
לאחר חילופי ברכות, ביקש לדעת: "מה עשו השלושה?"
"האמת שמקומם לא בבית הסוהר, הם התגרו בשוטרים, שסילקו אותם מהתנחלות בפארק, בכוונה להגיע לבית הסוהר. כאן הם מחברים שירים לבחורות, שיושיעו אותם. לא היה מקום באבו כביר והגיעו אלינו, מיד ראינו שהם לא מתאימים. אבל אנחנו כבולים בידי החוק".
"אני זקוק להם למבצע מסווג בעוד ארבעה ימים, הם מומחי סייבר חיוניים".
"מוזר, הם לא רוצים להשתחרר וזה לא בידיי".
"נעביר אותם לכלא צבאי לזמן מה", השיב בר־כוכבא, "בדקתי וביום האירוע עם השוטרים הם היו מגויסים למעשה, אבל לא קיבלו את הזימון כי היו בפארק. חשוב שהם ישתתפו במבצע".
"תביא את הניירות, אשמח להעביר אותם לרשותך".
"בסדר, אכין הכול, ואל תספר להם, שיתבשלו קצת אצלך", קם לחץ את היד של מפקד הכלא והוסיף: "אני יכול להיפגש איתם?"
מפקד הכלא הורה לשיר להביא את שלושת הכליזמרים לחדר הביקורים, "עכשיו, שיר!"
"מה קרה מה הדחיפות?"
"תביאי אותם ואסביר".
אביב, שלומי ודודו הופתעו להיקרא לחדר הביקורים. נכנסו והמתינו. ראו את בר־כוכבא נכנס מזעיף פנים והופתעו.
"מה אתה עושה כאן המפקד?" שאל דודו.
"מה אתה עושה כאן?" השיב.
"קשה לי להסביר".
"ומה איתך שלומי?"
"העיפו אותנו מהדירה ובאנו לנוח כאן".
"וההסבר שלך אביב? מקווה שהוא הגיוני יותר".
"המפקד, חיפשנו מקום שקט, שנוכל לחבר שירים".
בר־כוכבא קטע דבריו: "נדפק לכם הראש?!"
"לא שירים סתם, אלא שירים לבחורות באינטרנט להציע להן 'ירח דבש'", הסביר.
"הבנתי, בעוד כמה ימים אבוא לביקור נוסף כדי לדעת אם הכלא ריפא אתכם".
השלושה נדהמו, סקרו זה את זה, הצדיעו. בר־כוכבא ענה בהצדעה נמרצת ועזב בחופזה.
אביב חש מבוכה, לא היה בטוח שנהגו בהגיון. דודו שהבין לרגשותיו העיר: "התחלנו, נסיים". שלומי רצה להוסיף דברים ושיר האיצה בהם לחזור לתא.
"ומה עם הגיטרה שלי, אביב ודודו קיבלו גיטרות?" שאל שלומי.
"שמורה במקום בטוח", השיבה בזעף והורתה להתחיל ללכת.
17
בחדר המחשב בהתה שיר בקליפ חדש שהגיע אל "ירח דבש".
הצילומים ריצדו ברקע מילים ומנגינה נוגה, הציגו נערה מתולתלת יפת מראה פורטת על גיטרה, מורטת את שערות ראשה, לא מוצאת מנוח, עולה לצוק גבוה ובמעבר חד נראו מצבות זרועות בבית קברות.
אֵל רַחוּם
תְּחִנָּה אַחַת יְחִידָה
הָאָח הַחֲיֵה לְדַקָּה
עוֹר וְגִידִים וְחִיּוּךְ הַנְּעוּרִים.
אֵל חַנּוּן הַתְּחִנָּה
הָפֵחַ רוּחַ חַיִּים לְדַקָּה
מִשְּׁאוֹל הַעֲלֵה הַנְשָׁמָה
עִם הַצִּ'מִידָן וְהַבְּלוֹרִית הָרַעֲנַנָּה.
אֵלִי הַטּוֹב בְּבַקָּשָׁה
רֶגַע אֶחָד לְנֶחָמָה
מָה כְּבָר לָךְ אִכְפַּת
לִי כּוֹחַ לָשֵׂאת בִּמְעַט.
מה זה צריך להיות, חשבה. ניגשה אל תא 77 וביקשה את דודו לבוא אתה. הגיעו לחדר המחשב, הושיבה אותו מול המסך לראות את הקליפ.
"איזו מקריות, שיר לאח שכול, איך זה יכול להיות, לא ייתכן שידעו, זה מלמעלה", אמר ומחה דמעה.
שיר הופתעה מהתגובה.
"אני אח שכול", הסביר.
"לא ידעתי", השיבה בטון רך.
סגן מפקד הכלא, שעבר במסדרון, הקשיב ממרחק, לחלוחית כיסתה את עיניו. ניגב בחופזה כדי להסיר סימן לחולשה, השתעל כדי שיבחינו בו, ובלי להגיד דבר עזב את המקום בחטף.
הסוהרת המשיכה לבדוק באתר "ירח דבש" ומצאה שיר נוסף.
מַלְכַּת הַכִּתָּה אַפְרוֹדִיטֶה
חִיּוּךְ אַגָּבִי וְכֻלָּם בְּכִיסָהּ
לֹא מִתְאַמֶּצֶת הַמַּלְכָּה
הַבָּנִים שְׁבוּיִים בְּרִשְׁתָּהּ.
לָמָּה תָּמִיד הִיא מַצְלִיחָה,
הַבָּנוֹת לְיָדָהּ בִּנְטִישָׁה?
לָמָּה הַמַּלְכָּה זוֹכָה בְּכָל הַקֻּפָּה
הָאֲחֵרוֹת נִדְחוֹת בְּעֶטְיָהּ?
מָה זוֹרֵם בְּעוֹרְקֵי מַלְכָּה
מְהַפְּנֵט יְלָדִים בַּכִּתָּה,
מָה הַקֶּסֶם בְּחִיּוּכָהּ,
שֶׁל זוֹ שֶׁאֵין כְּמוֹתָהּ?
אֵינָהּ חֲכָמָה מֵאַחֵרוֹת
יָפְיָהּ הוּא לַהֲזָיוֹת
חִיּוּכָהּ כּוֹבֵשׁ לְבָבוֹת
הֶבֶל מְמַגְנֵט לְתַלְפִּיוֹת.
שיר התרשמה מהתגובות, למרבה הפלא הרעיון עובד. החליטה לעשות מעשה. חיפשה באינטרנט כותב תמלילים. טלפנה ושאלה אם יוכל לכתוב שיר לארוס. הכותב היסס, הסביר שעד עכשיו כתב שירי נשמה, פעם או פעמיים חיבר שירים מוזמנים, אבל שיר אהבה לארוס לא כתב עדיין. יכול להיות ניסיון מעניין, אבל לא היה בטוח שנכון לעשות זאת, מוטב שאת תכתבי, הציע. שיר התעלמה. הוא בקש תיאור של הגבר ושיר נענתה בדחף געשי: חתיך, גבוה, שרירי, עם תלתלים שחורים, חיוך כובש. המשורר הבין את משאת הנפש, קטע דבריה, "את מתכוונת לבחור מהאגדות", ביקש את המייל שלה, אפילו לא נקב סכום לעבודתו. למחרת שלח:
כָּל מָה שֶׁמְּעוֹרֵר
אָבִיב זוֹהֵר וְחֹרֶף סוֹעֵר
חֲתַלְתּוּל וְסוּס דּוֹהֵר,
גַּבְרִי, שְׁרִירִי, מְצוֹדֵד,
גּוּף גָּמִישׁ מְלַבֵּב
עֵינַיִם חַמּוֹת לְשׁוֹבֵב.
קראה ומיהרה אל תא מספר 77, מצאה את אביב מזמזם כשגיטרה בידו.
"תן את הגיטרה".
"מה עשיתי, למה?!"
"לא עשית כלום".
"למה את לוקחת?"
"רוצה חזרה, גם אני רוצה משהו בתמורה".
"בסדר, בסדר", נרגע אביב, "עד חצי המלכות".
"ככה אתה מסכים מראש".
"איזה ברירה יש לי, הגיטרה היא החיים שלי, הנשמה".
"תשאיר את הגיטרה אצלך, אבל אני רוצה שתלחין לי שיר במה שאתם מבשלים פה".
"אנחנו בעניין של בנות", התפלא, "מה את לסבית, גאה כזו?"
הסוהרת הרימה יד מאיימת. הוא התגונן עם הגיטרה. כף ידה נחתה והשמיעה צליל.
"נראה לך, יה מניאק? אני רוצה שתוציא צלילים יפים מהגיטרה לגבר. מילים יש לי".
"טוב תראי לי, אני לא אקלקל את שמי על זבל".
"לא מעניין אותי, הסכמת", והראתה לו את המילים שנשלחו אליה.
"השיר בסדר", הופתע אביב, "הוא יעשה את העבודה, כבר עולה לי בראש מנגינה שתתלבש יפה על המילים, רק שהאחראי על המחשב לא יחשוב שאני הומו".
"אל תדאג, אני אסביר לו אם יהיה צורך, ואל תשכח שאתם בהשגחה שלי, והכל נשאר בינינו, ברור", סיימה בטון מאיים.
"ברור כשמש, אני לא רוצה להסתבך, וכדי ליצור קליפ אני צריך את המחשב הנייד שלקחו לי, לגוון הקליפ בגרפיקה ותמונות".
"זה בניגוד להוראות".
"תסבירי שזה בשביל השירים שלנו וגם בשביל הופעת להקה בכלא".
"אתה מלמד אותי מה להגיד? אנסה, עד עכשיו המפקד זרם".
בתום יום העבודה נסעה שיר למלחין, שאיתרה את שמו באינטרנט. הגיעה למרתף ונכנסה לאולפן שקירותיו כוסו בספוג ובמגשי קרטון להחזקת ביצים. הוא קידם פניה בחיוך: "במה אני יכול לעזור?" והושיט את ידיו לפנים בתנועה לקראת אזִיקה.
"אני לא בעניין רשמי, בדרך הביתה ועדיין על מדים".
"התלוצצתי, אמרת בטלפון שאת מתעניינת בהלחנה".
היססה, "רציתי רק לקבל הצעה".
"באיזה שיר מדובר?"
הושיטה לו את הטקסט שנשלח אליה בנייד. לאחר שקרא העיר: "אני לא נלהב, וגם עסוק מאד בשבועיים הקרובים והעלות היא ששת אלפים שקלים בתוספת מע"מ, זה כולל ההלחנה, האולפן, סינתיסייזר וזמר". שיר החליטה לנצל את כישורי הכלואים, "זה למעלה מהיכולת שלי".
"אני מבין", השיב המלחין.
18
דימיטרי, המכונה דימה, משורר חובב, בעבר אלוף נוער בשחמט, מתמחה בבית חולים גריאטרי, סיים משחק מאתגר במועדון ברמת אביב, ניצח בקושי. כמנהגו נח בשיטוט באינטרנט. הגיע ל"ירח דבש". צפה בקליפ, חייך, זו חתלתולה בעור נמרה, מחפשת סוס אצילי. החל לשרבט מילים:
בְּעִדָּן קוֹרוֹנָה מַשְׁמִים
מַסֵּכָה לְהָסִיר מֵהַפָּנִים
לָצֵאת בְּגַּעְגּוּעִים לָאֳפָקִים,
לְשׁוֹטֵט בָּרְחוֹבוֹת בַּגַּנִּים
מֵהַוִּירוּס הַמַּטְרִיד נִפְטָרִים!
אַהֲבָה חָפְשִׁית מְחַפְּשִׂים.
עֵינַיִם לִפְקֹחַ לִרְאוֹת
לַחְגֹּג יָמִים וְלֵילוֹת
לְהִתְהוֹלֵל שׁוּב בַּחֲוָיוֹת.
בּוֹאִי נַעֲרָה לֵהָנוֹת
לִבְנוֹת עִמְּךָ מִגְדָּלִים
לַעֲשׂוֹת חַיִּים מְשֻׁגָּעִים.
לֹא תִּצְטַעֲרִי, בְּכֵנוּת,
מֵאֱלֹהַּ יוֹשֵׁב בַּמְּרוֹמִים
אָבִיא לְךָ שֶׁפַע הִלּוּלִים.
את המילים של הבית האחרון הגה בנסיעה לבית החולים. עצר בכניסה, ורשם בפנקס את השורות האחרונות. נכנס לחדר המתמחים ברוח טובה.
כהרגלה בתום המשמרת ביקרה שיר את אימה במחלקת התשושים. יום קיץ נדיר שהשמיים טפטפו ממרום, רחצו את הארץ מאבק, הקלו על החום המעיק. ראתה את האם נמה ופנתה לרחבת הכניסה, התיישבה ליד שולחן בפינה ושוטטה באתר "ירח דבש", האזינה לשיר תגובה של בחורה. המילים "לעשות חיים משוגעים" ו"אביא לך שפע הילולים" תדלקו קינאה ותשוקה למצוא חבר לחיים. גברה האמונה שלה שיש תכלית ברעיון המוזר של הכליזמרים, כפי שכינתה את שלושת הבחורים.
סיימה ההאזנה וכשנכנסה ברוח טובה לחדר של האם ראתה עובדת מאפרת אותה.
שאלה: "לכבוד מה האיפור?"
"יום הולדת לחברה".
"יש לה חברות במצבה?"
"לפעמים כשיש לה שעה טובה".
"אכפת לך לתת לי לאפר אותה?"
"בבקשה, את הבת של גברת סיבוני".
איפרה את הפנים המאובנות, "אימא מה שלֹומך? לא יודעת למה אני מדברת אליך. בחור בכלא מוצא חן בעיני, גם השני, אבל הראשון יותר, הוא עדין ותמים, משורר. שניהם מחפשים חברות לחיים. אני עוזרת להם וגם משתתפת בחיפוש חתן, שמה עצמי במלכוד". הביטה נואשת באם כאשר שמעה אותה אומרת בקול חלוש: "את שמה יותר מדי מלח".
"מה?! אימא".
"שמה הרבה, כאשר אוהבים שמים הרבה".
"אוי אימא", נאנחה שיר.
"שמה הרבה מדי", חזרה האם על הדברים.
"אימא'לה, את זורה לי מלח על פצעים".
"ללוש מתה מפצעים".
"סיפרת לי כבר", כיסתה פניה בייאוש ונפרדה מהאם ההוזה.
19
"אתם שם, לא להפריע, אם יש לכם משהו מעניין שתפו את האחרים", קרא העובד הסוציאלי אל אביב, דודו ושלומי, שהתלחשו במפגש קבוצתי.
"לא חושב שזה יעניין את האחרים", תירץ דודו.
"תנסה ונדע", השיב העו"ס.
"דיברנו קצת על הרעיון שלנו לשלוח סרטים מבוססי שירים כדי להגיע אל בנות, כוסיות… האם אנו משלים עצמנו, ואיך להשיג את המטרה", הסביר אביב.
"אנחנו מתלבטים מה דרך ההבעה הנכונה בשיר כדי למשוך בת זוג לחיים", תיקן שלומי.
"זו באמת שאלה לא פשוטה, אבל חורגת מנושא הדיון שלנו, שהוא סיפוק מידי", העיר העובד הסוציאלי.
"ביקשת לשתף, תהיה גבר", ביקש דודו, "תקדיש לנושא כמה דקות".
"איך להשיג בת זוג לחיים לא לומדים בכלא", ענה.
"בכל זאת, תן טיפ מניסיון החיים שלך".
"זו חידה, קסם, אין הסבר פשוט, אולי כנות, אולי זיווג מהשמיים", העיר ועבר לדבר על נושא הפגישה.
"יורם לפקוביץ, זה שמך, אשתף אותך ואת המשתתפים במה שהיינו שקועים קודם. קיבלנו שיר תשובה מבת שקשה לנו לפענח את פשרו", הפתיע דודו ושר:
הַלֵּב שׁוֹאֵב תִּקְוָה
הַגּוּף רוֹקֵד אִתָּהּ
חָג, סוֹבֵב בְּמָחוֹל,
הָעוֹלָם שׁוֹפֵעַ אוֹר.
הַלֵּב שׁוֹלֵחַ נִיצוֹצוֹת,
רַגְלַיִם רוֹקְעוֹת עוֹלְצוֹת,
עֵינַיִם נֶעֱצָמוֹת חוֹלְמוֹת,
רִקּוּד סוֹחֵף עוֹלָמוֹת.
הַלֵּב מְתוֹפֵף בְּעֹז
מַזְרִים מַאֲוַיִּים לָרֹב,
צְמוּדִים בְּעִנּוּג נִלְהָב
מִתְמַזְּגִים בְּמָחוֹל לְאֶחָד.
גּוּף מַרְטִיט רִגּוּשִׁים,
רֵאוֹת שׁוֹקְקוֹת זְרָמִים,
אַף בְּרֵיחוֹת מְשַׁכְּרִים,
אָזְנַיִם מְלַטְּפוֹת צְלִילֵי עִנּוּגִים.
אַתְּ וַאֲנִי מִתְמַזְּגִים,
רִגּוּשׁ עַז חוֹוִים,
מְהֻפְּנָטִים בְּקֶצֶב צְלִילִים
לְעוֹלָם שֶׁל אוֹהֲבִים.
הנוכחים נסחפו והחלו לפזם ולרקוד. לפקוביץ הנבוך המתין לסיום ההילולה, שיחק במשקפיו, ניגב את העדשות במטלית זעירה , מצמץ בעיניו, פנה אל הנוכחים: "אני רואה שתשומת הלב הוסחה. נסיים הפעם את המפגש. אתם יכולים להמשיך, לא נשאר זמן רב עד לסיום המפגש. נתראה בעוד שבועיים, ובבקשה – בלי הסחות דעת".
"חושב שקיימנו את ההבטחה לשיר להופיע", חייך אביב בשובבות לחבריו.
20
שאול קיסר, האחראי על האבטחה בבית הסוהר, לא השלים עם הפעילות יוצאת הדופן במחשב הכלא. רגז מאד כאשר שיר הסבירה ש"ירח דבש" אושר על ידי מנהל הכלא בלי להתייעץ אתו. חשדן מטבעו, לא קיבל ההחלטה בהבנה. תהה מדוע בלש מיחידה משטרתית מתחום הסמים התעניין בשלושה בדיון בהברחות לבית הסוהר. ביקש לערוך בירור אצל מפקד הכלא. הבדיקה נקבעה בשעה מוקדמת, לפני ארוחת הבוקר. הוזמנו הסוהרת שיר, קיסר וסגן מפקד הכלא. קיסר טען שלא ניתן להשתמש באינטרנט בלי בקרה מוקפדת, וגם כך יש חשש לדליפות, ביחוד כאשר ההברחות נמשכות. שיר הגיבה וטענה שהמשלוח של סרטים והצפייה בהם נעשים תחת השגחה שלה או של סוהר אחר. קיסר הביע את אי שביעות רצונו בתנועה עצבנית בשפתיו. שיר שהכירה את ההרגל שלו לחטט בשיניו בגזר עץ דקיק הושיטה לו קיסם. בטבעיות לקח הקיסם ונעץ בין שיניו, התבונן במשתתפי הישיבה וביקש לרשום שאינו מרוצה. כדי לפייס אותו, ציינה שיר, שאחד מהשלושה שולט במורס ונראה לה שאפשר יהיה להשתמש בו כמודיע לפענוח תקשורת בין אסירים מבודדים בדפיקות על קירות. הוא החוליה החלשה בין השלושה, הדגישה.
בעוד מנהל הכלא מסכם, נשמעה שירה רמה. הנוכחים המופתעים הזדרזו לצפות מהחלון. ראו שלוש בנות לבושות כנִימְפות ים שרות בקולי קולות בליווי גיטרות:
אִתִּי תּוּכַל לָשׁוּט
לְמֶרְחָב אֵין קֵץ
לֹא פֵיָה מֵאַגָּדָה
אִתְּךָ לַחְווֹת מַסָּע.
"מה קורה פה, לסלק את הבנות, הורה מנהל הכלא. קיסר, תבדוק אם זה קשור לשלושת הכליזמרים, ושיר – זה מוגזם, ניתן לעניין להימשך רק עוד ארבעה ימים ואז נפסיק.
הבנות ציפו לתגובה אוהדת, לא הבינו מדוע סגן בית הכלא אינו מקדם את פניהן בחיוך.
יפית טלפנה בנייד: "שמעונה, מגרשים אותנו כמו כלבות".
"חשבת שיכניסו אותך להתייחדות עם הסגן החתיך? אני בטוחה במאה אחוזים ש'ירח הדבש' הגיע משם".
"בסדר האקרית, הייתי תמימה".
הידיעה על הנימפות עברה בין האסירים. הם קישרו את ההופעה עם שלושת הבחורים החדשים והמשטמה נגדם גברה. בארוחת הבוקר האסיר האלים, מגובה בשלושה אחרים, נדחק בתור בהתרסה ועמד לפני אביב. היה כפסע לפני תגרה. "תן לשמן לאכול, הכרס שלו רעבה, לא כדאי לעורר מהומה", העיר שלומי, והוא ודודו בלמו את אביב מתגובה. בתום הארוחה הסתודדו השלושה.
"איך הבנות גילו את המקום?" שאל אביב.
"חיפשו והגיעו למחשב בית הסוהר, זה לא קשה במיוחד, נדמה לי שהן חושבות שאחד הסוהרים שלח שיר", הסביר שלומי.
"אתה צודק, לא חשבנו על זה, רק שלא נסתבך עם הנהלת בית הסוהר", הגיב אביב.
21
שלומי לא רצה לפגר אחר חבריו, התלבט איזה סגנון לבחור לשיר שישלח לאינטרנט, שיר שירמז על דמותו או מוטב לכוון לאופי מוגדר של בת שהוא מעוניין, ואולי לחפש בכיוון אחר. לאחר שהתלבט החליט לשגר שיר המבטא מאוויים כמוסים.
כתב ופיזם וכשחש שהמנגינה מעצימה את המילים ביקש מדודו גיטרה ושר.
בַּת בְּלִי שֵׁם רַק חֲלוֹם
אִתָּהּ לְשַׁיֵּט אִתָּהּ לִנְשֹׁם
בְּמֶרְחָב רָגוּעַ יוֹם יוֹם
לְבַד בָּעוֹלָם.
בַּת בְּלִי שֵׁם לֹא חֲלוֹם
לְחַבֵּק חָזָק בְּחֹם
לְהַחְזִיק יָד בְּיָד
בָּעוֹלָם בְּיַחַד.
האמין שהקריאה תגיע אל מרחבי גוש דן. אבל הצלילים שייטו למרחק, ריחפו מעל גמלים ואוהלים במדבר, נעמו לאוזניה של עובדת סוציאלית, דמות חריגה בכפר בדואי, שכונתה "המורדת" בפי בני שבטה. היא הפעילה את הטלפון הנייד, נתקלה באקראי בשיר ובדחף רגעי החליטה להשיב בשיר. צלילי המדבר הקסום חברו למקצב תופים, יצרו מלודיה ייחודית.
חֹשֶׁךְ הַזּוֹרֵעַ אוֹר
זוֹרֵחַ מְנַצְנֵץ שִׁכּוֹר
גַּלֵּי זְרִיחָה שָׁטִים
לְהוֹד קְדוּמִים
רִיק נִפְלָא
מְלוֹא תְּמוּנָה
רַחַשׁ צְלִילִים
רִנְנַת חַיִּים
בִּצְלִילֵי פַּעֲמוֹנִים
בְּאָהֳלֵי נְדוּדִים
כֻּלִּי נְתִינָה
בְּמִדְבַּר דּוּמִיָּה.
ליתר ביטחון החליט שלומי לכתוב שיר נוסף. זיכרון לצריף הצופים ששימש לו בית, לתחושת השייכות והחברות, המידות הטובות והנתינה, המשחקים והתעלולים. כיוון לדמות מוכרת מימים עברו, שהלכו יחד יחפים לרחצה בים גורדון בתל אביב.
נַעֲרַת צוֹפִים צַחָה
לְהִתְחַבֵּק כְּשֶׁרַע
לְהֵרָגַע בְּעֵת צָרָה
בְּיַם תִּקְוָה.
פֵיַת אֱמֶת בּוֹאִי הֲלוֹם
שְׂפָתַיִךְ לְנַשֵּׁק בְּאוֹן
חֲבֵרָה בְּצַוְתָּא לַחַיִּים
לְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים.
פֵיָה לֹא מֵהָאַגָּדוֹת
נִפְקַח עֵינַיִם עֲצוּמוֹת
הַפְלָגָה לְמַסַּע עִנּוּגִים
חֲוָיָה בִּצְמָדִים.
תעתועי הגורל, דווקא אוזניה של מתנדבת מגרמניה, בשם גרטרוד, צדה את המנגינה. היה זה באתר חפירות ארכיאולוגיות בציפורי שבגליל, בעת שמתנדב מישראל נח מחום הצהריים בסוכת צל.
קרבה אליו כדי להיטיב לשמוע, ביקשה בעדינות הסבר למילים, כי העברית שלי "קטנה מאד", אמרה בביישנות. קלטה את המילים ושאלה מהו מקור השיר. המאזין הסביר את מהות הפניה של "ירח דבש".
מחשבותיה נדדו לבית הקיץ של הוריה על צוק הר גבוה כקן נשרים המשקיף על נהר בעיירת הנופש קוכם. נשא אותה דמיונה לנהר המתפתל, לטירות המתנשאות על פסגות, לספינות המשא המשייטות בעורק התחבורה, נזכרה בפגישה טעונה עם סבא שלה, ששינתה את חייה והביאה אותה לישראל.
אולי זה הגורל, חשבה. אשיב בשיר. פנתה אל הישראלי ושאלה אם יוכל לעזור לה בכתיבת שיר תשובה. המתנדב, ממושקף עם שערות שטניות גולשות לאחורי הראש, נענה ברצון, הציע לשתף את קבוצת המתנדבים בפרויקט, כך כינה את הבקשה.
לעת ערב כאשר רוח נעימה ציננה את האוויר התכנסה החבורה. רק עתה סיימו לנקות את רצפת הפסיפס של ה"מונה ליזה" הישראלית ומצב הרוח המרומם חוזק בבירה ובוטנים קלויים. גרטרוד ביקשה מהנוכחים להקשיב, סיפרה על הגילוי של הסבא האהוב שלה שהתוודה על ערש דווי כי שימש קלגס רוצח תינוקות. שאלה אם הנושא הרגיש מתאים לשיר. הרעיון היכה בתדהמה. אבל דווקא בשל הרקע הטעון המליצו הנוכחים לבצעו. וכך נולד השיר דמעה.
בְּיָד אַחַת אִינְפוּזְיָה
בַּשְּׁנִיָּה עֵט לְהוֹדָאָה,
מָוֶת נִצָּב בַּמַּבָּט
אוֹרֵב, נִבַּט, לְאַט.
סַבָּא חָבִיב מְבַקֵּשׁ לְהוֹדוֹת
בְּרֶצַח אֵימִים וּזְוָעוֹת,
לָשִׂים קֵץ לַהַכְחָשׁוֹת,
לְאַשֵּׁר לְהַכִּיר בָּעֲוָלוֹת.
בְּיַד רוֹעֶדֶת לַחְתֹּם
עַל סִפּוּר חַיִּים אָיֹם –
קַלְגַּס בְּשֵׁרוּת אֶס־אֶס
בְּבֵית חֲרֹשֶׁת לְהֶרֶס.
מוּל תְּחִנַּת אֵם לַמְּרוֹמִים:
"אַל תַּהֲרֹג יְלָדַי הַתְּמִימִים".
"מִי מֵהַשְּׁנַיִם אֶהֱרֹג רִאשׁוֹן?"
הִתְגָּרָה הַקַּלְגַּס מוּל הָאֵם בַּחִדָּלוֹן.
סַבָּא מְבַקֵּשׁ לָמוּת
בְּוִדּוּי חֲרָטָה וְנֶחָמוֹת,
לָשִׂים סוֹף לַסּוֹדוֹת
לָבוֹא לְעוֹלַם סְלִיחוֹת.
בּוֹכִים הַשְּׁנַיִם בְּצַוְתָּא
עַל גּוֹרָל מִתְאַכְזֵר,
גִּלּוּי מַזְוִיעַ, מִתְעַמֵּר
מַעְגָּל שֶׁלֹּא יִסָּגֵר.
דִּמְעָה עַל סַבָּא בִּגְסִיסָה,
דִּמְעָה עַל הוֹדָאָה בָּאַשְׁמָה,
דִּמְעָה עַל בַּקָּשַׁת חֶמְלָה,
בְּכִי שֶׁלֹּא נִתַּן לִמְחִילָה.
צִנּוֹר הָאִינְפוּזְיָה נָדַם
צָפְתָה הַנֶּכְדָּה בַּגּוּפָה,
סִיּוּם עִדָּן הַתְּמִימוּת,
מֵאֲנָה לְהַשְׁלִים עִם הַמְּצִיאוּת.
22
שלומי האזין לקליפ "דמעה" כאשר שיר משגיחה, חש שהמילים המצמררות חודרות לעמקי נפשו. תהה מה הביא בחורה לשלוח שיר כה עצוב, האם חשבה שישפיע על המקבל, שגילוי הלב יחבר? לא יכול היה להחליט. ביקש משיר להביא את דודו ואביב להתייעצות.
"השיר הזה מפתיע, נוקב, אני חייב להראות לחברים שלי".
"האמת", השיבה, "אני מופתעת כמוך, נרגשת", והורתה להביא את אסירים 196607 ו־196608. אביב ודודו הגיעו לחדר המחשב, צפו בקליפ המומים, שתקו כדי להפנים המסרים.
"הנאצים האלה בני זונות", לחש אביב לאחר דומייה.
"היא לא אשמה", העיר דודו.
"היא משתפת אותנו בסבל שלה לאחר שגילתה את העבר המחריד של הסבא האהוב. הייסורים והאכזריות בשואה שברו את שיאי התועבה, לא ניתן להבין איך רצחו ביום בבית חרושת להרג ובערב תפקדו כאנשי משפחה". דודו ואביב הקשיבו בדממה…
"סבא שלי היה ניצול שואה", המשיך שלומי. "בשיר מורגש הכאב, הכאה על חטא, השיר בעברית, היא ודאי נמצאת בארץ. הגרמנים הם היחידים שהודו באשמה, הפולנים, הליטאים, האוקראינים, ההולנדים, הצרפתים, הבלגים, ההונגרים וכול האחרים ששיתפו פעולה עם הנאצים ולא הודו בחלקם בזוועות".
שיר גילתה קוצר רוח. "תעזבו את השואה, נמשיך לצפות והקרינה שיר נוסף, "חושך הוא אור".
"האינטרנט הוא כולבויניק. לפי הדימויים היא גרה בנגב", העיר שלומי.
"שיר מתאים לעיוורת, 'החושך הוא אור', 'לאור מחשכה', שלא ניפול עוד פעם בפח, נוותר עליה", התייחס אביב.
"התפוצה הרחבה היא בעיה, לא יודעים למי השירים מגיעים, גם לכול מיני מוזרות".
"האינטרנט הוא גם יתרון, שדכנית רבת תפוצה עם הרבה אפשרויות".
"כול היפות בארץ מוזמנות".
"רק שתבואנה, איפה הן כול היפות שלא עונות?" שאל אביב.
"סבלנות, בסוף נשבור את הכוס", התלוצץ דודו, והציע: "אולי נשנה מסלול, נפעל בכיוון אחר?"
"החלטנו על דמויות, לא מיצינו זאת עדיין", השיב אביב.
"רק חמור נתקע בקיים ולא משנה דעה", הגיב דודו.
"בסדר שועל, מה אתה מציע?"
"משהו מהחיים".
"כמו?"
"כמו הריב שלנו".
23
סימה, חברתה של יפית, שהעירה תשומת ליבה ל"ירח דבש", התעוררה מליל שרעפים. שלא כמנהגה זכרה את החלום. עורב בצבעי תוכי ומקור צהוב היכה בעוז בזגוגית החלון ניסה לפרוץ לבית, להגיע אל תוכית מחמד. התוכית החכמה פתחה את החלון, העורב נכנס, הם עפו יחדיו מהבית וחגו במחול מעגלי מול הירח כאשר רגליהם נאחזות זו בזו. תהתה לפשר החלום. חיפשה בגוגל, חלומות וירח. הגיעה בטעות ל"ירח דבש". קראה את ההזמנה להשיב בשירים וצפתה בשיר כשאוהבים רבים.
כְּשֶׁאוֹהֲבִים רָבִים
כַּעֲסָם מְפַעְפֵּעַ בָּעוֹרְקִים,
מְצַפֶּה לְנִחוּמִים,
הַלֵּב נֶחְמַץ.
כְּשֶׁאוֹהֲבִים רָבִים
גַּלֵּי הָרִגּוּשׁ סוֹעֲרִים,
מַאֲרַג הַקִּרְבָה מִתְהַדֵּק,
הַקֶּשֶׁר מִתְחַזֵּק
כְּשֶׁאוֹהֲבִים רָבִים
הַשָּׁמַיִם קוֹדְרִים,
הָעֶצֶב הוֹלֵם בְּהֶאָצָה
לַחְזֹר לְמָה שֶׁהָיָה.
כְּשֶׁאוֹהֲבִים רָבִים
לַחֲרָטָה כְּמֵהִים.
תְּבוּנַת הַחַיִּים
רִיב אוֹהֲבִים.
השיר העלה חיוך של הזדהות, נזכרה בריב הקבוע עם השותפה לדירה. הלכה לפגישה עם יפית הקישה בלי משים על זכוכית חלון לאותת על בואה ונכנסה בסערה, "את עדיין בקפה?"
"כן, בקפה, אני מתעוררת לאט", השיבה יפית בלאות.
סימה הבחינה בצילומים שריצדו על מסך המחשב.
"המחשב פתוח", העירה.
"בדיוק רציתי לספר לך, השיבה יפית, "אבל אחרי הקפה". גמעה בנחת מהכוס, כשסיימה הסבירה על משלוח השירים וחיפוש כלות ב"ירח דבש" והוסיפה: "בא לי להשיב בשיר, שיתאים לריב האוהבים. מה דעתך לחבר איתי שיר תשובה לצוד את תשומת הלב של הכותב?"
"יודעת מה, נחבר שיר על 'אחרי הקפה'."
"את רצינית?"
"נהייה מקוריות, נכניס רגש לפרט קטן מהחיים".
שרו דואט, צילמו בטלפון נייד ושיגרו.
אַחֲרֵי הַקָּפֶה בְּבַקָּשָׁה,
לִפְנֵי – אֲנִי לֹא נְגִישָׁה,
אַחֲרֵי – אֲנִי רַעֲנַנָּה,
עֵרָה, קַשּׁוּבָה.
אַחֲרֵי קָפֶה הַבֹּקֶר,
לִפְנֵי אֲנִי בַּיְּקִיצָה,
בַּחֲלוֹמוֹת לַיְלָה שְׁבוּיָה,
סְגוּרָה בְּעוֹלַם הֲזָיָה.
אַחֲרֵי הַקָּפֶה –
מַחְשַׁבְתִּי מִתְבַּהֶרֶת,
מִלַּיְלָה רָווּי פְּתַלְתֻּלִּים
לְבֹקֶר מְבֹרַךְ מַעֲלָלִים.
אַחֲרֵי הַקָּפֶה –
אֲנִי שׁוּב בְּמֵיטָבִי,
לְלֹא קוּרֵי שֵׁנָה
עִם חַיּוּת וּנְתִינָה.
אַחֲרֵי הַקָּפֶה בְּבַקָּשָׁה,
מֵחֲמִיצוּת אֲנִי מִתְנַקָּה,
חוֹזֶרֶת לְמָה שֶׁאֲנִי,
לַטּוּב הַמַּדְלִיק אוֹתִי.
24
החשד של קיסר לדליפה מהמחשב לא נתן לו מנוח. ההתעניינות שלו בשלושת המפונקים מתא 77 גברה. משלוח שירי אהבה מהכלא ב"ירח דבש" לא נראה לו הגיוני, והלהיטות של שיר להגן על הבחורים עוררה בו ספקות. מורת הרוח שלו על שלא הצליח לאתר את הדרך להברחת סמים לכלא הוסיפה להעכיר את מצב רוחו העגום. הוא ביקש ממנהל הכלא לערוך בירור נוסף בקשר ל"ירח דבש".
שיר חשה באיום והציעה בדיון ללחוץ על אביב כדי לבדוק אם יש חריגה מהמטרה המוצהרת.
הסבירה שהיא בודקת היטב כול מה שנכנס ויוצא מהמחשב. קיסר לא נראה מרוצה. ציין שמומחה שהביא לא הצליח לגלות כיצד ניתן לבצע פריצה למחשב.
סגן המפקד הקשה: "עבודה פנימית?"
"החשד הוא בבחורים מתא 77 עם רעיון שירי האהבה המופרך. שירי חושדת בהם ועוקבת", השיב קיסר באי רצון.
"קיסר", הציע הסגן, "אולי נסגור את הברז".
"בשלב זה לא כדאי, חשוב שנדע איך מתבצעת הפריצה", השיב, "ואני מתכנן לבדוק אם קיים מסר מוסתר בסרטים".
"מה הכוונה?" שאלה שיר.
"אפשר לשתול תמונות בתוך הווידיאו. בכל שניה יש 25־26 תמונות עומדות, פריימים, והרצף מביא לכך שהעין שלנו קולטת תנועה. בקלות ניתן לשלב מדי פעם פריים אחד שהעין לא קולטת. רק כאשר עוצרים את ההקרנה על אותה תמונה בודדת אפשר להבחין בפרטים. בחלק מהפרסומות נוהגים בשיטה זו כדי להחדיר בהסתר מסר לתת מודע בלי שהצופה יחוש בכך", הסביר.
"אבדוק אם משלבים פריימים נסתרים בסרטים. אני מבינה שצריך לעצור את התמונה 'בסטופ פריים', לעקוב פריים אחר פריים, וגם אהדק את הפיקוח והלחץ על הבחורים", הציעה שיר.
מנהל הכלא סיכם: "בסדר, הם זמניים אצלנו ולא נראה שקורצו מחומר מתאים לתעלול כזה, אבל אף פעם אי אפשר לדעת. תבדקי כדי שנהיה שקטים".
שיר בדקה תמונה אחר תמונה בשיר "אחרי הקפה" ולא מצאה דבר. אחר כך בדקה את הצילום של "כשאוהבים רבים", עבודה מייגעת שנמשכה שעות רבות והעלתה חרס. מלאת כעס פנתה לתא 77. סגן המנהל ליווה אותה. כאשר נכנסו שאל הסגן: "מה שלום הלהקה, מרוצים מהאירוח אצלנו?"
"אין בעיות", ענה אביב.
"סביר", השיב דודו.
"ומה איתך? הקשה הסגן.
"כנ"ל", ענה שלומי.
"אני מקווה שאתם לא מנצלים לרעה את הכנסת האורחים. אפשר לבטל את ההקלות בקלות, בלי התחכמויות".
הסגן עזב. דודו התבונן בחבריו: "מה יש להם? במה הם חושדים?"
"לך תדע מה נכנס לראש שלהם", הוסיף שלומי.
משהו שקשור בסוהרת, חשד אביב.
25
שיר צעדה על הדשא בבית המחסה לתשושים כאשר ממטרות הפתיעו אותה בזילוף טיפות מים נוצצות. התפלאה מדוע משקים בשעות השיא של החום. נזכרה במשחק ההתזה עם האם בצינור גומי בילדות. שוטטה ברוחה באותם ימים, כאשר האם הייתה בשיא כוחה, נמרצת, פעלתנית, עוגן מוצק בכול מצוקה. במשפחה כינו אותה בחיבה הנמרה.
נכנסה לחדר ואת פניה קידמה מטפלת שהתבוננה באם בדאגה. "מאתמול היא לא קמה מהמיטה, קוראת בשמך, לכן טלפנו אליך, זה נדיר אצלה, בדרך כלל היא שקטה, מכונסת בתוך עצמה", הסבירה המטפלת.
שיר הופתעה: "קראה בשמי?"
"כן, אמרה שיר, שיר, שירי, בהתחלה חשבנו שהיא רוצה לשמוע שירים אחר כך הבנו".
"אימא, אני כאן, עזבתי משמרת, מה שלומך?"
האם המשיכה לבהות ללא תגובה.
"מצבה לא טוב, חושבים להעביר אותה".
"לאן?" נחרדה שיר.
"את יודעת שאסור לי למסור אינפורמציה".
"לי את יכולה, אני הבת".
"יפטרו אותי, את מבינה, תשאלי בהנהלה".
האם התבוננה בשיר ובהבזק של פיקחון פלטה: "את רטובה, גם אני רטובה".
"החלפנו אותה כבר פעמיים", התנצלה המטפלת.
"אימא, אני כאן, שירי".
התבוננה באם נואשת, גם אני נרטבתי, לקחתי סיכון, הרהרה.
26
"196608 בוא, יש לך ביקור", קראה שיר. שלומי לא ציפה לביקור, התפלא מי המבקר.
"בוא, עוד מעט תראה", קראה שיר את מחשבתו, "יש לך עשרים דקות".
מול זכוכית ושפופרת טלפון ראה את אביו נועץ בו מבט חמור. האם עמדה מאחוריו.
"מה שלומך בן, מה קורה?" קידם את פניו.
"אתה יודע".
"אני לא יודע, שלומי, לכן אני שואל".
"אבא אני יודע שזה נראה מוזר, אבל זה מה שהחלטנו לעשות".
"מי זה אנחנו?"
"אביב דודו ואני, אתה מכיר אותם".
"ההורים כבר לא שייכים ל'אנחנו', פיטרת אותנו?"
"לא בא לי להסביר".
בתגובה הושיט האב מבעד לפתח מגן ההפרדה השקוף צרור ניירות, "תחתום, בן".
"מה זה? שאל שלומי.
"תקרא, עורך דין הכין ניירות כדי לשחרר אותך".
"אני לא חותם".
"תקרא, אין לך מה לחשוש".
"אני לא קורא ולא חותם".
"הכנו לך את החדר בבית, כמו פעם, המחשב עובד, מזגן חדש, הכול מחכה לך, בבקשה".
"אבא, העיפו אותי מהחדר יחד עם דודו ואביב, פיטרו אותנו מהחברה בגלל הקורונה, זרקו אותנו מהפארק, אתה בקושי עובד, אימא בחל"ת. אני כבר ילד גדול. אנחנו כאן במשימה, אני לא יכול להסביר, אין לכם מה לדאוג".
"שמעתי על השטות באינטרנט".
"בשבילי זו לא שטות, חושב שיש סיכוי ואם לא – לפחות ניסיתי".
"אתה מבוגר בשביל הבלים. ברנרד שאו אמר שהחכמים לומדים מניסיון אחרים והטיפשים מניסיון עצמם".
"אז יש לך בן טיפש".
האב המיואש הפנה מבט לאם: "את רואה הוא מסרב, לא מתבגר, חששתי מזה, אמרתי לך". לקחו את צרור המסמכים ונפרדו בפנים נפולות.
שלומי חזר לתא.
"מי זה היה? שאל דודו.
"ההורים חפרו לי בנשמה".
"תעמוד בזה", הגיב.
"האמת זה לא מה שחשבנו שיקרה", התערב אביב.
"איזה ברירה הייתה לנו? אתה מתחיל כבר להסס, כמו…" ומיד בלם עצמו, "רק התחלנו, סבלנות", העיר דודו.
"אני לא מתייאש ומותר להסס, מוציא קיטור, מיילל קצת, לא רוצה לפגוש כאן את ההורים שלי כשהם מתאוננים על הבן הפושע בכלא", קונן אביב.
דודו, כדרכו התבדח, יילל כתן. המעשה הלא צפוי הרגיע את אביב, הם התחבקו. הקרבה חיזקה את תחושת ה"ביחד".
"נכין שיר מחאה", הציע שלומי, "שיר על מרד הצעירים".
בהתלהבות הציעו מילים. בד בבד הלחינו מנגינה. בזמן שיא סיימו את השיר.
שָׂבַעְנוּ דִּבְרֵי תּוֹכֵחָה
קַדַּחַת וְיִבּוּשׁ בִּצּוֹת,
דּוֹר הַנְּכָדִים קָדִימָה,
קוֹלֵנוּ בָּרָמָה נַשְׁמִיעַ.
מַצְדִּיעִים לָכֶם הַבּוֹגְרִים
אֲנַחְנוּ בְּהֶחְלֵט שׁוֹנִים
מִכֶּלֶא הַחַיִּים יוֹצְאִים
הֶעָתִיד בְּיָדֵינוּ לוֹקְחִים.
לֹא נִהְיֶה עַבְדֵי מַשְׁכַּנְתָּאוֹת
נוֹלָדְנוּ לְהָנוֹת, לִחְיוֹת
בְּלִי דְּאָגָה לַבָּאוֹת
כֵּיף בְּאֶרֶץ תַּלְפִּיּוֹת.
אֲנַחְנוּ לֹא מִתְבַּיְּשִׁים
לְבַלּוֹת בַּמּוֹעֲדוֹנִים וּבַחוֹפִים
לְמַצּוֹת הַחַיִּים
בִּמְדִינַת הַיְּהוּדִים.
סיימו את ההלחנה ודפקו על הדלת. כאשר שיר הגיעה שלומי ודודו ביקשו לשאוף אוויר בחצר. היא הסכימה ולאחר שיצאו נעלה את דלת התא. אביב נשאר מודאג, שאל עצמו מה תביא המחאה מעבר להוצאת קיטור, תהה האם קו הפעולה שבחרו יביא לתוצאה. בעודו מהרהר נכנסה שיר בסערה.
"עומדים לסגור לכם את הברז".
"מה עשינו?"
"האחראי על הביטחון חושד".
"את יודעת שאנחנו נקיים, אולי את מבשלת דייסה?
"שום דייסה, אבל יש לי בקשה".
"חיכיתי לזה".
"אתה מתחצף, אני יכולה ללכת".
"מה הבקשה, להלחין עוד שיר?"
"כן, על בחור משגע חולמני שפגשתי במסיבה, הנה המילים".
לקח את פיסת הנייר: "תבואי לפנות ערב".
קרא את המילים והחל להלחין.
דְּמוּת זֹהַר יָגוֹן
אָחוּזָה שַׂרְעַפֵּי שֵׁדִים
מְעוֹפֶפֶת בְּהִלַּת יִסּוּרִים
מֻכֶּרֶת מֵעוֹלָמוֹת אֲחֵרִים.
אִם תִפְנֶה בִּדְּבָרִים
אֲנִי לְךָ מַתָּת נִחוּמִים
בְּרָכָה מֵאֱלֹהִים
עַד אַחֲרִית הַיָּמִים.
פֶּתַע מַעֲשֶׂה נִסִּים
אֵלַי הִפְנָה מַבָּטִים
שָׁלַח חִיּוּךְ מַלְאָכִים
אוֹתִי כָּבַשׁ לְעוֹלָמִים.
27
הדיון בחדר מנהל הכלא התנהל בטונים גבוהים. האחראי על ביטחון הפנה דבריו אל שיר: "מצאתי בירח הדבש שיר חשוד לבחור".
שיר: "כנראה שאחד מהבחורים הומו?"
האחראי על ביטחון: "בדקתי, לא נראה לי".
"נכנסת לו לתוך המכנסיים?"
"לא יודע מי כאן נכנס למכנסיים, אני מבקש תשובה".
"אולי אחד מהם דו־מיני?"
"גם את זה בדקתי".
"שיר, מה קורה? קיסר מבקש תשובה עניינית, לא מתחמקת", ביקש הסגן.
קיסר הבין שהגזים ברמיזה, בא לעזרתה והעביר נושא: "מי החולייה החלשה בין השלושה?"
"אביב", ענתה מיד.
"בסדר, טפלו בו, תלחצו קצת, אני מבקש תוצאה ברורה ומהירה", סיכם מפקד הכלא.
עם סיום התורנות, לאחר ארוחת הערב, תכננה שיר לבקר בתא 77 כדי להבטיח שהשלושה לא יגלו שהיא עומדת מאחורי הבקשה לשלוח סרטים לגברים. חשבה על דרכים להרתיע אותם. לקיחת כלי הנגינה עלולה לפגוע גם בה. הטלת עונש על אביב הפגיע שבין השלושה נראתה לה דרך יעילה.
לעת ערב עלו מתא 77 צעקות. הסוהר התורן מיהר לבדוק, ראה את השלושה משתוללים, מכים על הדלת וצועקים: "נחש, יש כאן נחש!"
טלפן אל שיר: "77 מתפרעים טוענים שיש נחש בתא".
"תבדוק, אני מגיעה מיד".
הסוהר נכנס, חיפש ולא גילה דבר. "מה הסיפור שלכם? שאל.
שיר הגיעה וביקשה: "תשאיר אותם לי". פנתה אל הבחורים: "מה העניין?"
"קיבלנו זימון למחר בבוקר לבית המשפט לשחרור בערבות. כנראה שההורים התערבו, אנחנו לא מעוניינים לעזוב".
"אחרי יומיים וחצי כבר רוצים לחתום קבע, הפנסיון שלנו כל כך נחמד?" לאחר שהיה קצרה, "196606, בוא איתי?"
"למה אני?"
"בלי שאלות, בוא".
הגיעו לשירותים של בית הסוהר.
"כאשר תהיה בדיקה וישאלו אותך בקשר למשלוח שיר לגברים תגיד שאתה קצת דו־מיני".
אביב לא האמין למשמע אזניו, "את רוצה שאני אגיד שאני דו־מיני כדי לחפות עליך, יצאת מדעתך, אני לא כזה ולא אתחזה, תעשי מה שאת רוצה".
הראתה לו חבילת חשיש עטופה בניילון: "מצאנו את זה בגומחה בתקרת השירותים".
"באמת, הסוהרת שיר, את יודעת שאין לי ולחברים שלי כול קשר לסמים".
"אולי יודעת ואולי לא, זה תלוי".
אביב קלט את האיום, החליט להתאפק, לא להגיב.
הובילה אותו לשירותים של בית הסוהר, נתנה בידו דלי, מברשת וסבון: "תנקה, זו פקודה!"
צפתה בו מנקה: "בעוד שעתיים ביקורת ניקיון" ועזבה.
האסיר האלים הגיע לשירותים, ראה את אביב מתאמץ: "יופי חרא נדבק לחרא".
"תעוף מפה אם אתה לא רוצה שאמרח אותך".
האסיר התקרב חייך והתריס: "נראה אותך גיבור, רק רציתי לשאול על השירים שלך".
אביב מילא דלי במים מעורבים בצואה והשליך על האסיר. תוך כדי כך הטיח בזעם: "השירים שלי לא עניינך, וצוחק מי שצוחק אחרון". השאיר את האסיר המום ונמלט לתא.
"מה קרה?" שאל דודו, אתה מריח חרא.
"שמה אותי לנקות המחראה, כעונש על שלא רציתי להגיד, אם ישאלו, שאני דו־מיני, גם הומו. אחר כך בא השמן התגרה בי והשלכתי עליו דלי צואה בפרצוף".
"הסוהרת הזאת נחשית, דו־פרצופית", הגיב דודו.
"העניינים מסתבכים, תחזור לנקות, נחשוב מה לעשות, אנחנו באמצע שיר לחנונית מבית טוב, איזה באסה", סינן שלומי בכעס עצור.
אביב פנה למקלחות כדי להתרחץ. כאשר חזר קיבלו אותו חבריו בתרועה, "אתה מדיף ריח טוב, הצטרף לחגיגה". יחד סיימו לחבר את השיר "אישה ילדה".
28
שָרִי, עובדת במכון יופי, צפתה במרפסת ביתה בקליפ תזזיתי על אישה ילדה, התפעלה מהמילים, הלחן והצילומים. ברקע המנגינה שולבו צילומי נערה עומדת מול ראי, מתבוננת, מעווה פנים, שמחה, תוהה, עצובה, משתוללת, מסדרת תסרוקת וגם פוני, המחשה של דמות רבת פנים, אישה וגם ילדה.
אִשָּׁה־יָלְדָה בְּחֶלְקִי,
נִיחוֹחַ צוּף בְּאַפִּי,
שִׁלּוּב מֵאַגָּדָה –
אִשָּׁה וְגַם יַלְדָּה.
חֵן צָעִיר וּבְשֵׁלוּת,
חָכְמַת חַיִּים וּתְזָזִית,
הָדָר וְחָכְמָה בִּמְזִיגָה.
יָלְדָה־אִשָּׁה – אַגָּדָה.
מִתְמַזְּגִים הֲפָכִים
דְמוּת חֲשׁוּקָה יוֹצְרִים,
נְבוֹנָה, עֲדִינָה, בַּיְשָׁנִית –
אִשָּׁה־יָלְדָה אַגָּדִית.
שׁוֹאֶלֶת בִּפְלִיאָה
מָה הָעֹקֶץ בִּבְדִיחָה גַּסָּה,
רַעֲמֵי צְחוֹק מְבִיאָה
בַּתְּמִימוּת הַמְּתוּקָה.
אִשָּׁה־יָלְדָה בְּרָכָה –
אֵין כָּמוֹהָ, אֵין בִּלְתָּהּ,
הִלַּת מִכְמַנִּים סְבִיבָהּ.
יָלְדָה־אִשָּׁה – אַגָּדָה.
סקרה בראי את דמותה, השערות השחורות, הריסים העבים, האף המחודד עם הגבנונית הזעירה חצופה והעיניים הבורקות בצבע חום. מתאים לי, הכותב התכוון אל אחת כמוני, הגתה ללא קול בתקווה.
קראה לאחיה כדי שיצפה בשיר ויקרא את ההסבר: כל מי שצופָה בשיר־קליפ מוזמנת להשיב למייל זה בשיר שהיא תלחין מושר בקולה, או להוסיף בית לשיר שהיא צופה בו. מבין השולחות תיבחר האחת והיחידה לבלות איתי ירח דבש. בסיום היה אימז' של לב.
הוא הגיב באדישות: "שָרִי, לא יודע מה להגיד, זה מוזר, באינטרנט מסתובבים כול מיני טיפוסים חשודים".
"בסדר, אתייעץ עם השדכנית".
"זאת שהביאה לך עקומים, מבוגרים עם ילדים?"
"מה יש כבר להפסיד, זה לא עולה כסף".
התבונן באחותו ושאל: "ומי יכתוב לך שיר?" כאשר ראה את האכזבה בפניה המשיך: "אם תצטרכי – נעזור לך", והוסיף: "כמה עולה לעשות שיר?"
שרי גררה את אחיה למשרד השדכנית ברב קומות ברמת גן עם לובי מפואר ושתי מעליות. לחצה על קומה עשר והחזיקה ברכות ביד של האח. השדכנית קיבלה אותם במאור פנים: "שבו בבקשה".
"גברת", פתח האח, "כבר נתנו תשלום שלישי ולא יצא כלום".
"היו ארבע פגישות, רשום אצלי, והרשימה של החתנים אצלי גדולה".
"מה יוצא לי מהרשימה?"
"אתה יודע, האחות שלך נחמדה אבל להביא חתן צריך זמן ולהתאזר בסבלנות, ושָרי קצת בררנית, הבטחתי חתונה, תהיה חתונה".
שרי פנתה אל השדכנית: "מצאתי פניה מעניינת להתקשרות באינטרנט" ותוך כדי כך הציגה בטלפון הנייד את השיר "אישה ילדה".
השדכנית הקשיבה בחוסר סבלנות, "זה לא רציני באינטרנט. באת אלי, אצלי בודקים את המיועדים לחתנים, פה זה מכובד".
"חושבת שזה מוסיקאי מכובד שמחפש שידוך".
"אני לא עובדת דרך האינטרנט, יש שם כל מיני מופרעים, אולי זה איזה מוסיקאי תפרן", אמרה השדכנית בקוצר רוח. האח אישר הסכמה בניד ראש. שרי התעלמה: "השיר ספוג אהבה, רואים שהכותב מבין בנשים, מה יש כבר להפסיד?"
"לה לה לה, אהבה", זימרה השדכנית בתיאטרליות, "משיר לא תגיעי לחתונה".
שרי לא התייאשה, מילות השיר והמנגינה נחרטו בראשה. נפרדה מהשדכנית וביקשה מהאח להצטרף לפגישה עם מחבר שירים. אחיה הוציא מכיסו גיליון נייר והגיש. שרי המופתעת קראה:
שַׁלְהֶבֶת גִּצִּים
לַבַּת תְּשׁוּקָה
פֶּרֶץ דְּלֵקָה –
זוֹ אַהֲבָה.
מַרְכִּינָה רֹאשׁ אוֹהֵב
מַעֲצִימָה לֵב תָּאֵב
לְלֹא תְּנַאי, לְלֹא הַגְבָּלָה –
זוֹ אַהֲבָה.
אֵין פֵּשֶׁר לְכוֹחָהּ
אֵין גְּבוּל לְעוֹצְמָתָהּ
תַּמְהִיל תְּשׁוּקָה וּתְבוּנָה –
זוֹ אַהֲבָה.
זִרְמֵי אֶגוֹ וְחִבָּה
הֲפָכִים בְּחֻבָּהּ –
זוֹ אַהֲבָה.
פִּצּוּחַ חִידַת דּוֹרוֹת,
הִתּוּךְ לֵב זוּגוֹת,
מַסַּד חַיִּים וּכְמִיהָה –
זוֹ אַהֲבָה.
עֲלוּמָה, פְּתַיָּה,
לוֹהֶטֶת, כְּאוּבָה,
נְפָשׁוֹת בִּמְזִיגָה –
זוֹ אַהֲבָה.
מילים כול כך יפות, אח שלי, מהיכן הבאת?
"עלה קצת, ארגז בננות וארגז לימונים שלקחתי מהשכן בשוק וגם הרבה עופות, הפתעה לאחות יפה", וחייך.
למחרת פנתה אל שוק הכרמל. צפתה באביה בפתח חנות הבשר כשהוא מכריז: "פרגיות היום בזול, פרגיות צעירות, טריות, כול הקודם זוכה".
ניגשה אליו בביישנות: "אבא באתי לעזור".
"עכשיו באה? עוד מעט סחורה נגמרת, בשוק עובדים זריז, עכשיו לא צריך".
"אבא, תודה רבה על השיר".
"איזה שיר?"
"השיר לחתן", השיבה.
האב חיבק אותה בחום: "איזה יופי, יש חתונה?"
"השיר בשביל להשיג חתן, שדָוִד הביא, עוד אין חתן", הסבירה.
מאוכזב המשיך להכריז: "פרגיות היום בזול, פרגיות בזיל הזול".
29
קיסר לא האמין שמשלוח השירים תמים, חשד שמסתתרת מזימה סמויה מאחורי הרעיון. אולי יש כתב סתרים כלשהו החבוי במילים, כמו כל אות ראשונה במילה עשירית בשיר, בחן אפשרות שונות והעלה חרס. מתוסכל החליט להאזין לכמה בתים בשיר כשעיניו עצומות, אולי בדרך זו יקלוט בחוש מה שנסתר מעיניו.
שַׁלְהֶבֶת גִּצִּים
לַבַּת תְּשׁוּקָה
פֶּרֶץ דְּלֵקָה –
זוֹ אַהֲבָה.
אֵין פֵּשֶׁר לְכוֹחָהּ
אֵין גְּבוּל לְעוֹצְמָתָהּ
תַּמְהִיל תְּשׁוּקָה וּתְבוּנָה –
זוֹ אַהֲבָה.
נַהֲרוֹת דָּם וְאֵיבָה
זִרְמֵי אֶגוֹ וְחִבָּה
הֲפָכִים בְּחֻבָּהּ –
זוֹ אַהֲבָה.
פקח העיניים ומלמל: שיר יפה. אני לא מבין את המפקד, הופכים את בית הכלא לבית אהבה. נזכר שהמפקד היה בצעירותו חבר בלהקה. כול אחד והחולשה שלו. אעמוד על המשמר.
דיווח בנייד למפקד שלא מצא דבר בבדיקה. תמשיך לחפש, השיב המפקד, יש לך יומיים. סיים את השיחה וניגש אל תא 77. ראה את דודו ושלומי: "בחורים, מחרתיים אתם עוזבים".
"לאן", תהה דודו.
"למקום אחר", השיב.
"למה, מה עשינו?"
"החלטה מגבוה, נתגעגע למוסיקה שלכם".
"מפקד, לאן מעבירים?"
"מחרתיים תדע".
אביב המשיך לנקות את השירותים. התעקש לא להפגין את הפגיעה, שם עצמו אדיש לעונש שנכפה עליו ללא סיבה. בעודו מנקה הגיע האסיר האלים מלווה בשני שומרי ראש.
"מה אתה רוצה?" הטיח אביב בכעס.
"אשתי עומדת ללדת תאומים".
"מזל טוב, למה הפרצוף המאיים".
"חוכמולוג, מגיעה לי מתנה".
"איזה מתנה, יש פה רק חרא".
"תביא לי שיר לאישה מהשירים שלך".
אביב הופתע והתעשת: "בסדר זה מחייב זמן להכנה".
"תבחר ממה שיש, זה דחוף", איים.
אביב עזב את השירותים ומצא את חבריו לתא מנסים לפענח מה מסתתר מאחורי ההודעה של מפקד הכלא על ההעברה מהכלא. שלומי עדכן את אביב וביקש: "תשאל את שיר למה מעבירים ולאן, היא דלוקה עליך, אולי תצליח לגלות".
"לא תהייה ממנה תועלת, היא דו־פרצופית, משחקת משחק כפול, שולחת שירים דרכנו לבחורים, מבקשת שנחפה עליה והטילה עלי עונש כדי לאיים ולהפגין את כוחה", השיב אביב.
"אין סיכוי שהיא תעצור את 'ירח הדבש', היא מחכה לתשובות מגברים וגם פוחדת שנספר למפקד הכלא על שיתוף הפעולה אתנו. צריך לנצל את היומיים שנשארו. בואו נכין שיר פצץ מיוחד עם כיוון שונה, שיעורר הצופות לתגובה מהירה", הציע דודו ותוך כדי כך נזכר במעשה שסיפרה לו דודתו, תחקירנית לסרטים ונחרט בזיכרונו: "שמעו סיפור מעניין, הקשור בסרט לבית מלון באילת שבמרכזו מזוודה מונפשת. המזוודה התאוננה, 'הייתי בכול העולם, מה יש לצפות כבר באילת'. כשהגיעה לעיר שינתה דעתה, 'איזה נוף, מקום קסום'. מציל הבריכה ונערת הקבלה נבחרו לככב כאורחים המבלים בירח דבש. וכמו שקורה באגדות – השניים התאהבו. הסתבר שלפקידה היה רומן חסוי עם סגן מנהל המלון. כשנודע לו על הרומן שנרקם עם המציל פיטר אותו וזה בשברון לב הרחיק נדוד לאוסטרליה. הסוף של הכוכבים ליום היה עצוב. מציע שנכתוב בלדה על פיתולי האהבה, 'כוכבים ליום'".
קוֹרוֹת מִזְוָדָה בְּמַסָּע
לְמָלוֹן בְּאֵילַת הַקְּסוּמָה,
לְהַצִּיג הָאֲתָר בְּעֶזְרָתָהּ.
צֶוֶת שַׂחְקָנִים נִבְחַר לַמְּשִׂימָה
פְּקִידַת הַקַּבָּלָה וּמַצִּיל הַבְּרֵכָה
לַחְגֹּג יֶרַח דְּבַשׁ בְּחִבּוּר מִזְוָדָה.
הַהֲפָקָה שִׁנְּתָה סִדְרֵי עֲבוֹדָה
הַמַּצִּיל וְהַפְּקִידָה בְּחֻפְשָׁה
יוֹם אֶחָד כּוֹכְבֵי חָתָן וְכַלָּה.
כְּמוֹ שֶׁקּוֹרֶה בָּאַגָּדוֹת
הִתְאַהֵב הַמַּצִּיל עַד כְּלוֹת
אַהֲבָה נִצְּתָה בְּרָמוֹת.
הַפְּקִידָה הַחִנָּנִית הִמְשִׁיכָה בַּחֲגִיגָה,
רוֹמָן עִם מְנַהֵל הַמָּלוֹן נִתְּקָה
הֶעֱדִיפָה אַהֲבַת דּוֹדִים כֵּנָה.
צִלּוּמֵי הַסֶּרֶט הִסְתַּיְּמוּ בִּמְהֵרָה
הַצֶּוֶת נִפְרַד מֵאֵילַת הַיָּפָה
הַכּוֹכָבִים לְרֶגַע הִמְשִׁיכוּ לְתַנּוֹת אַהֲבָה.
הַמְּנַהֵל פִּטֵּר הַמַּצִּיל בִּבְעִיטָה
בְּיָגוֹן הִרְחִיק לְאוֹסְטְרַלְיָה הָרְחוֹקָה
לְבַכּוֹת הָאַהֲבָה שֶׁנִּקְטְעָה.
שָׁנָה חָלְפָה וּמִמֶּרְחַקִּים הוֹדָעָה:
תְּאוּנַת אוֹפַנּוֹעַ לְבָחוּר לֹא נוֹדַע
בְּכִיס הַנִּפְטָר תְּמוּנַת נַעֲרָה.
חֲלוֹם חַד גַּדְיָא בִּשְׁגָגָה
כּוֹכָבִים הֲזוּיִים לְיוֹם נִמְהַר
תַּעֲלוּל שֶׁל גּוֹרָל אַכְזָר.
אביב חיפש את שיר הסוהרת. מצא אותה פוקחת עיין במכבסה: "שיר יש לנו שיר לשלוח. "עכשיו?" תמהה. "כן, עכשיו, בעוד יומיים מעבירים אותנו לכלא אחר".
לאחר ששמעה את השיר החליטה להתייעץ לפני ההעלאה לאינטרנט עם מפקד הכלא. מיהרה למשרד. מצאה אותו בדיון עם קיסר וסגן המפקד והסבירה: "אחד הבחורים הכין שיר מוזר, חשבתי לשתף אתכם לפני המשלוח". הם האזינו בקשב. קיסר חיטט בקיסם בשיניו ונהם: "צריך להפסיק עם הברדק".
הסגן תמך בו: "ניקח מהם את כלי הנגינה".
"התרשמתי מהשיר, בלדה נוגעת ללב, מוסיקה יפה. בכלל נראה לי שהבחורים האלה הגיעו אלינו בשגגה. אל תשנו דבר עד שיעזבו", הפתיע מפקד הכלא.
"המפקד, אני סבור…", מחה קיסר.
"החלטתי!" פסק המפקד.
שיר מיהרה לחדר המחשב לשגר את השיר "כוכבים ליום".
30
האסיר האלים כבד המשקל שוחח בטלפון. הדובר הודיע לו שאשתו ילדה במזל טוב תאומים, בן ובת, היא רוצה לקרוא להם אביב ואביבה. האם השם נראה לו?
הוא לא זיהה את הקול של הדובר ולא קלט המסר. הדובר המשיך, "מבין שלא יתנו לך לבוא, אולי תשלח מתנה".
התפלא, איזה מתנה הוא יכול לשלוח מבית הסוהר?
"תבקש טובה מיוחדת, לא כל יום נולדים תאומים, ממש נחמדים שמעתי את אשתך שרה להם שיר".
המילה שיר בצירוף השם אביב הפילו את האסימון, הבין שהשיחה היא מסר מוצנע מכנופיית מבריחי הסמים ובחן את הדובר: "אתה בן דוד של איזי השועל? "לא אני בן דוד של בוזגלו", תיקן והמשיך: "בבלוק השני היכן שגיסתך גרה, זו עם הקול היפה, היא תשיר בברית. הוזמן הרב כדורי עם המשקפיים והפאות, תשתדל לבוא או לשלוח המתנה. מזל טוב".
קיסר קיבל תמליל של השיחה, בדק הדברים בקפידה ולא מצא דבר חשוד, אבל התחושה שמשהו מתבשל מתחת לאפו הציקה לו. לא ידע שאשתו של האסיר נמצאת בהריון ומוזר שהאסיר לא הגיש בקשה לחופשה מיוחדת. החליט להגביר המעקב אחר האסיר.
31
כשאביב חזר לנקות את המחראות המתינו לו האסיר האלים ומלוויו.
"מה אתם רוצים?"
"הסברנו לך".
"אתה חושב שאפשר להביא שיר עם מילים ומנגינה מהשרוול?"
"הברית קרובה, אני צריך עכשיו את השיר, הפתעה לאישה".
"התחלתי לחשוב על רעיון ואני צריך לגמור את הניקיון".
"נחליף אותך בניקיון, אל תחשוב ואל תבלבל את המוח, תכין שיר".
מובס התבונן בו אביב והחל לדקלם:
תְּאוֹמִים כִּפְלַיִם בְּרָכָה
שְׁנַיִם בְּאוֹתָהּ לֵדָה
גֶּבֶר בַּגְּבָרִים אוֹתָם הֵבִיא
בְּרָכָה מֵהַסּוֹרָגִים מַשִּׂיא.
"אתה רואה", זרח האסיר האלים, "אבל מה זה מַשיא".
"משיא זה מביא, שולח, שיהיה חרוז להבִיא".
"לא יודע, חושב שיבינו מה זה משיא, תשלח לאינטרנט, אחרת" – סימן תנועה של שחיטה על הצוואר.
בסיום המשמרת, כהרגלה, ביקרה שיר במחלקה לתשושֵי נפש בבית החולים הפסיכיאטרי. מצאה את האם בוהה בקירות.
פתחה בווידוי: "אימא'לה, זו שירי". לאחר שלא הגיבה סידרה את הכר וליטפה את לחייה: "אימא זו שירי". הביטה בה בתחושת ייאוש והמשיכה: "הבחורים עוזבים ולא הולך לי. הכלא משפיע על בני אדם, נעשים שם אדישים, דומים יותר ויותר לכלואים. סוהר מאתיופיה המשרת אצלנו סיפר שאצלם היו מחזיקים אנשים בבור עמוק יחד עם חמור, שהיה מסובב אמת מים. כאשר החמור היה עוצר ועושה את צרכיו האסיר היה מחקה אותו. האסיר והחמור נעשו דומים במשך השנים. איום ונורא. אימא, אני לא יודעת למה אני מספרת לך את זה. תמיד שמרת עלי. הסתבכתי עם האינטרנט. אני נתונה במעגל סגור, רוצה זוגיות ולא מוצאת. אימא, אין לי לפני מי לשפוך את הלב".
32
אביב סיים את סיבוב הניקיון, פנה למקלחת להתנקות. ראה את האסיר האלים: "היפופוטם, מה אתה רוצה?" ובלם אותו בידיו בכרס.
לפתע הגיחו שלומי ודודו.
"אל תתערבו", אמר להם האלים.
"ועוד איך נתערב".
"הוא חייב לשלוח שיר היום".
"איזה שיר?!"
"'לתאומים שנולדו לי".
"אם אביב רוצה אין בעיה, אבל אם תעשה בעיות תשכח מהשיר".
דודו ושלומי פנו לחצר בית הסוהר. אביב הלך לתא. כאשר נכנס הגיעה שיר.
"תתפשט", פקדה.
מה?!"
"שמעת, להתפשט!"
הסיר את החולצה, "מה עשיתי?"
"קיבלנו מודיעין".
"איזה מודיעין?"
"לא עניינך".
"מודיעין בזיין שלי, אני יודע שאסור לך לבדוק גבר ללא בגדים".
"מה זה 'לחיות עם מלאכית, יודעת נפש כל', השחלתם משהו בתוך השיר?"
"מה עלה לך בראש?"
"עשיתם משהו לא חוקי, לי אתה יכול לגלות".
"תפסיקי עם ההצגה ואל תשלחי ידיים".
אביב לבש את החולצה בהתרסה, יצא מהתא, שיר התעלמה והוא הצטרף לחבריו בחצר.
קיבלו את פניו: "אתה נראה כעוס".
"הסוהרת עשתה לי הצגה, חיפשה עלי סמים, ביקשה שאתפשט".
"חמה עליך, מותר לסוהרת לעשות חיפוש כזה?"
"בטח שאסור, היא התגרתה, מיששה קצת עד שהעמדתי אותה במקומה".
"חושב שלוחצים עליה", הסביר אביב, "אמרה שיש מודיעין".
"היא מחפה על משלוח השירים שלה על ידי לחץ עלינו. עוזרת לנו אבל גם שומרת על עצמה, נפש מפוצלת, צריך להיזהר ממנה", העיר דודו.
שלומי הוסיף: "עוד מעט מעבירים אותנו, צריך לקדם הדברים לעשות מאזן, לבחור את הבנות שנזמין לפגישה. למילים ניתן שליש נקודות, ללחן שליש ולביצוע השליש האחרון".
דודו השלים: "ציון מאחד עד חמש, מז'ורית, מינורית, אטמפונית, קרשנדית ואמרזו לתותחית".
בארוחת הערב ביקשו משיר לצפות בשירים האחרונים כדי שיוכלו לסנן ולהחליט את מי משולחות השירים להזמין לפגישה. היא נענתה ברצון: "בעשרים־אפס־אפס בחדר המחשב".
33
הבחורים ושיר הצטופפו בחדר. התבוננו במשלוח השירים שהגיעו, חיוו דעתם ושלומי רשם את הציונים.
עַל אֶדֶן הַחָלוֹן יוֹנִים בָּנוּ קִנָּן,
הַיּוֹן נוֹחֵת בְּפִיו מַתָּת,
יוֹנָה הוֹמָה בַּהֲנָאָה
לַיּוֹן מֵשִׁיבָה אַהֲבָה.
צוֹפֶָה אֲנִי בְּזוּג יוֹנִים
קִנְאָה עוֹלָה בִּי לִפְעָמִים
מִי יִתְּנֵנִי זוּג יוֹנִים
תָּמִיד־תָּמִיד הֵם אוֹהֲבִים.
שְׁתֵי בֵּיצִים בַּקֵּן הֻטְּלוּ
הַיּוֹנָה דָּגְרָה בְּרֶגֶשׁ
הַיּוֹן הֵבִיא זֵרְעוֹנִים בְּשֶׁטֶף
זוּג יוֹנִים – תָּמִיד אוֹהֲבִים.
הָאָבִיב הֵפִיץ רֵיחוֹ
גּוֹזָלִים בָּקְעוּ לְתוֹכוֹ
לִשְׁלֶשֶׁת וְקִרְקוּרִים
לְחַיֵּי יוֹנִים מְשׁוּלִים.
עַל אֶדֶן הַחָלוֹן מְהוּמָה –
הַיּוֹנָה זָבָה דָּמָהּ
יוֹן מְנַקֵּר בְּאֵשׁ חֵמָה
מוֹצִיא לָהּ הַנְּשָׁמָה.
זוּג יוֹנִים – אֵיכָה יִתָּכֵן?
אֱמֶת לְלֹא חֵן בָּאָה לְצַנֵּן
זוּג יוֹנִים כְּבָר לֹא אִמְרָה,
מָעוֹף לָאַהֲבָה שֶׁלֹא תָּמָה.
שֶׁבֶר בְּעָנָן וְגַג רְעָפִים דּוֹלֵף
הַקֵּן הִתְרוֹקֵן וְהַלֵּב הִתְחַמֵּץ
יוֹנִים פָּרְחוּ מִקִּנָם הֶחָמִים
לְאָן נָגוֹזוּ חֲלוֹמוֹת נְעִימִים?
דֹּאָר רָשׁוּם הֵבִיא הַבְּשׂוֹרָה
גֵּרוּשִׁים – מִיּוֹנָה צְחוֹרָה.
מִי יַאֲמִין לְאִמְרוֹת מִשִּׁירִים –
זוּג יוֹנִים תָּמִיד אוֹהֲבִים?
"מה כוונת המחברת?" שאל שלומי.
"כנראה אחת עם אהבה נכזבת, אולי גרושה", העריך אביב.
"שיר לירי יפה, דימוי יצירתי לחיים, אבל לא מתאים לנו. הציון שתיים או שלוש", הציע שלומי.
דודו ואביב הסכימו. שיר רצתה להציע ציון והשלושה התנגדו: "את משקיפה, ציונים תתני רק לשירים של בחורים".. השיר השני היה שונה.
שִׁבֹּלֶת אַהֲבָה
לָאַחַת וְהַיְּחִידָה
הִיא לִי מַרְאָה
לְרֵעוּת וְאַחֲוָה.
מֵעֵץ הַדַּעַת שָׁתְתָה,
אוֹתִי הִרְוְתָה
דּוֹדִים וְחָכְמָה
עִבּוּר לַנְּשָׁמָה.
אַחַת וִיחִידָה
הִיא לִי מַתָּנָה
מֵאֱלֹהַּ רוֹקֵחַ כּוֹכָבִים
מְזַוֵּג נְשָׁמוֹת בְּרוּאִים.
הציון של דודו היה חמש, של אביב חמש ושל שלומי ארבע.
עברו לשיר הבא.
אֲנַחְנוּ לֹא סְחוֹרוֹת
לֹא חֲתִיכוֹת, לֹא כּוּסִיּוֹת
נָשִׁים גֵּאוֹת
לַגְּבָרִים שָׁווֹת.
לֹא פָּחוֹת מִכֶּם
לֹא נוֹפְלוֹת בִּמְאוּם
אַהֲבָה מִלֵּב מְנִיקוֹת
חַיִּים מֵהָרֶחֶם מַעֲנִיקוֹת.
הציונים שניתנו: דודו – שתיים, אביב – אחד, ושלומי אפס. שיר רטנה, "אף שיר לא הגיע מבחור". המשיכו לצפות בשיר שכותרתו מג'ונג'נת.
מְגֻ'נְגֶ'נֶת חֲטוּבָה
אַף זָקוּר בְּחֻצְפָּה
לָעֲנָנִים מַמְרִיאָה
עַל חָסָקֶה כְּנִימְפָה
יַחַד לְטַפֵּס לִגְבָהִים
סַלְטוֹת טַרְזָן וְתַעֲלוּלִים
בְּעֹנֶג אֲהָבִים
וְהַגִּ'ינְגִ'ים בִּלְחָיַי רוֹקְדִים.
"קצר ולעניין", קבע שלומי, ציון חמש, דודו ואביב הסתפקו בשלוש נקודות. עברו לצפות בשיר הבא.
לָמָּה פְּרִיחָה לֹא לְעוֹלָמִים
לָמָּה אֲהָבוֹת דּוֹעֲכוֹת עִם הַשָּׁנִים
לָמָּה מֶשֶׁךְ רֵיחָם קָצוּב
לָמָּה הַקֵּץ עָצוּב?
תַּחֲרוּת עַל קִיּוּם
צַיִד מְיֻמָּן בַּיְּקוּם
צֶבַע גּוּף וְצוּרָה
עוֹלַם נָשִׁים כִּפְרָחִים נִבְנָה.
כִּתְרֵי עָלִים זוֹרְחִים
רֵיחוֹת אַהֲבָה מְשַׁכְּרִים
זַרְעֵי מַתָּת רִגּוּשִׁים
לָמָּה בַּשִּׂיא הַפְּרָחִים נְמוֹגִים?
מִשְׁוְאַת חַיִּים עֲלוּמָה
יֹפִי קְצַר־אֲמִירָה
שִׂיא וּנְפִילָה
פְּרִיחָה וּקְמִילָה.
"מי השולח, בחור או בחורה?" תמה שלומי. "בחור", קבעה שיר נחרצות.
"איך את יודעת?"
"בשיר כתוב בחורות".
"זה יכול להתפרש לכאן ולכאן".
שיר בדקה את שם השולח, דרור ציפור, שם של בחור וגם של בחורה. הוחלט לא לתת ציון, ששיר תבדוק באמצעים העומדים לרשותה במי מדובר ותחליט.
שעת כיבוי האורות הגיעה. שיר לא רצתה להסתכן, קבעה שימשיכו למחרת בתקווה שיגיעו שירים נוספים.
34
הביקור של הוריו של דודו התקיים ביום השנה לאחיו החלל. כאשר ראה את האם לבושה בבגד השחור הבין. בלי הקדמות החלו ללחוץ: "מה השיגעון הזה שקפץ לך בראש, בוא הביתה". לא הזכירו את יום הזיכרון. דודו חש נכלם, לא ידע כיצד יסביר את השהות בבית הסוהר. חבל על המאמץ, הם לא יבינו. כאב את סבלם ושתק.
"מחר מעבירים אותנו למקום אחר".
"לאן שולחים אותך?" מיררה האם.
"אין לי מושג, לא אמרו".
האב הגיש לאם ממחטה. הביט באכזבה בדודו, "אתה יכול לספר לי כול דבר בן", והגיש לו שיר שהופץ באינטרנט במסגרת "ירח דבש".
עַל גַּבִּי דּוֹהֲרִים
אַגָּדוֹת אֶלֶף לַיְלָה נִפְלָאִים
פֵיוֹת נְשָׁפִים וְהִלּוּלִים
חַיִּים בְּלִי מְצָרִים
אֲנִי סוּס זוֹהֵר
רַעֲמָה שְׁחֹרָה־לְבָנָה
שׁוֹעֵט בְּכוֹחַ עַל פַּרְסוֹת
מַכֶּה בְּסַעֲרַת שְׁאִיפוֹת.
רִאשׁוֹן בְּהֶשֵּׂגִים
לְקוֹל שַׁאֲגַת צוֹפִים
מַמְרִיץ לֹא מְוַתֵּר
לִהְיוֹת הַמָּהִיר בְּיוֹתֵר.
סוּס אֲצִילִי
נוֹשֵׁף גֵּא בְּכוֹחִי
עוֹקֵף מַהֲמוֹרוֹת בְּתַעֲלוּל
בִּתְשׂוּאוֹת מְנַצֵּחַ בַּמַּסְלוּל.
מְדַלֵּג עַל דְּיוּנוֹת
סְלָעִים וּמַרְבַדֵּי דְּשָׁאִים
חֹפֶשׁ נְחִירַי נוֹשְׁמִים
הַדְרַת טֶבַע צוֹהֲלִים.
אֲנִי סוּס גִּזְעִי
דּוֹרוֹת סְיָחִים בְּאוֹנִי
שָׁלָל גְּבִיעֵי תַּחֲרֻיוּת
רִשּׁוּם מַשְׁאִיר לַדּוֹרוֹת.
דודו הופתע, התאושש והסביר: "זה לא מה שאתה חושב, אני לא הומו, לא גיי, תאמין לי, אתה מכיר אותי. אני לא יכול להסביר עכשיו, כדי לא לפגוע במי שעוזר לנו. כאשר אשתחרר אסביר".
ההורים עזבו במפח נפש, לא שמעו את סוף הדברים.
35
הלילה האחרון בכלא עבר בנדודי שינה. שלומי נגע בעדינות בדודו, שנאבק בשרעפים. לחש לאביב: "דודו סוחב מהילדות את מות אחיו, מאז האסון ההורים נכנסו למוד אבל, שכחו אותו".
"הוא מדבר מתוך שינה, מברבר, אי אפשר להבין, אבל נשמע כמו יבבה", השלים אביב.
דודו התעורר: "תרדו מהנחירות שלי, אני לא מרכל על הפלוצים שלכם, אנחנו לא ביחידה".
"התעוררת לוחמני", העיר אביב.
"אבי הראה לי את השיר על הסוס הדוהר, חושב שאני הומו. לא יכולתי לגלות לו שהשיר נשלח על ידי סוהרת. שתקתי נכלם, ההורים הסתלקו מבואסים".
"וואו, מביך, מבין אותך, ההורים שלי כועסים עליי, כאילו ירדתי לפשע, איך אפשר להסביר להם שהגעתי מרצוני לבית הסוהר?" העיר שלומי.
"פער בין־דורי", הצטרף אביב. התבונן בקיר החשוף של התא: "לפעמים אני נתפס להתלבטות, אולי היינו פזיזים מדי, אבל אם נצליח הכול היה כדאי".
התבונן בחבריו והמשיך: "להגיד את האמת אני לא כול כך בטוח אחרי שניקיתי את החרא של האסירים, אולי הלכנו רחוק מדי בלי לבדוק".
"אביב, נישאר במשימה", חייך שלומי.
אביב השיב ופתח את סגור ליבו: "ההורים שלי הפעילו עלי תמיד מכבש ציפיות, ביקשתי מהם לשחרר אותי, לתת לחיות, להחליט לבד, בלי ביקורת, שלא יתערבו, השוו אותי תמיד לאחותי, 'תראה למה הגיעה', זה משפיע על ההחלטות שלי, הגעתי לכלא כמרד".
"אתה צודק", הצטרף דודו, "גם לי נמאס לראות את המבט המאשים בעיניים של ההורים, לרצות אותם תמיד, לפצות על הבן החלל". שתק לראות השפעת הדברים והמשיך: "שיניתי קו, החלטתי לעשות מה שטוב לי בחיים, בסוף אתחתן ואביא להם נכדים. בינתיים אני מצטער שאני פוגע בהם".
"יותר טוב שתדבר מתוך שינה", התלוצץ שלומי והוסיף במר ליבו: "השתיקות של ההורים פגעו בי. תמיד הבאתי ציונים מעולים. כאשר קיבלתי בתנ"ך שבע הם שתקו מאכזבה יומיים. השקט זמזם באוויר כמו יתוש שכותש בראש. הם הכריחו אותי לנגן בפסנתר כי זה נחשב מכובד. זייפתי בכוונה עד שהמורה סרב ללמד אותי. קנו לי כינור. לא אהבתי את הכלי. ביקשתי גיטרה. הם סרבו. יום אחד מחיתי, זרקתי את הכינור מהמרפסת והכלי התנפץ על המדרכה. את הגיטרה קניתי רק כשעזבתי את הבית בכסף שהרווחתי". השתתק וסיים: "מחר הפגישה עם הכלות המיועדות, נקווה לטוב, נישן קצת, אחרי הפגישה מעבירים אותנו, צריך עוד ללטש את השיר שהכנו לבנות. לילה טוב".
36
ארבע מוניות נכנסו לרחבת בית הכלא. בתוכן ישבו שלוש נערות וגבר שעיניהם מכוסות. השומר גיחך, סימן למוניות לעבור במהירות. פקודה זו פקודה, לא הבין למה קיבל הוראה ממנהל הכלא להכניס בלי בעיות ארבע מבקרות. לא שם לב שבאחת המוניות היה גבר.
כשיצאו מהמוניות החזיקה שיר הסוהרת בידיהן של שתיים מהבחורות והנחתה לחדר מואר. סוהרת נוספת ליוותה בחורה נוספת ואת הבחור. כשנכנסו לחדר ביקשה שיר להוריד את הכיסוי ולבחור הורידה את הבד בידיה. הוא נעץ בה עיניים מופתעות מהולות באימה. היא סקרה אותו, דמות של מורה, משקפיים עבות, שערות דלילות, פנים מאורכים, מבט מבויש. במקום סוס דוהר הגיע חנון, הרהרה, האכזבה ניכרה בפניה.
הבחורה שלידו התבוננה בשיר: "היכן אנחנו, בחדר בריחה?"
"הירגעי", השיבה שיר.
אני לא רגועה, לאן הגענו?"
"תירגעי", לא חוטפים כאן אנשים ".
שני סוהרים ניגשו אל הבנות עם מגשי משקאות וקרקרים. אחת מהן שאלה: "זו תחפושת או מה?"
שיר הגיבה במרירות: "אנחנו סוהרים אמתיים, זה לא מוצא חן בעיניך?"
"אנחנו בבית סוהר?! לא עשיתי כלום, לא הברחתי דבר, הובילו אותי לכאן עם עיניים מכוסות, באתי בגלל השירים של 'ירח דבש'".
"אני יודעת", השיבה שיר, "לא עשית כלום, זו מסיבת שחרור של החברים שלך".
"הם לא חברים שלי, רק שלחתי שיר באינטרנט והזמינו אותי, זו אי הבנה".
"אני יודעת, תכירי את שלושת הכליזמרים, מחברי השירים".
"אני לא מבינה, מה קורה פה?"
"מה שקורה", התערב דודו, לבוש בבגדים רגילים: "צפינו בשיר ששלחת, עברת את הסינון ונבחרת לבוא לפגישה".
"אתה אסיר?"
"אסיר תודה שבאת".
"תפסיק להתחכם, זייפתם שירים ושלחתם לפתיה כמוני?"
"נראה לך", כעס דודו.
"איזה שיר את שלחת לנו", שאל שלומי.
"שיר השירים", התריסה, "עזוב את השיר, המחזמר הזה לא מתאים לי, אני לא בעניין, רוצה לעזוב".
"לא מחזיקים אותך בכוח, הגעת, נשוחח מעט, אנחנו משתחררים עוד מעט", הסביר דודו באורך רוח.
"תשחררו אותנו מהבלגן שלכם", התריסה בהרמת קול בחורה ג'ינג'ית שתפסה פיקוד: "אנחנו לא מעוניינות".
"תדברי בשמך", הגיב שלומי.
בבת אחת הגיבו השתיים האחרות: "לא מעוניינות!" וגם הבחור הצטרף: "לא מעוניין".
הג'ינג'ית התמלאה חֵמה: "עבדתם עלינו פושעים, הייתי תמימה".
הבחור שיגר מבט משטמה לעבר שיר: "לא מתאים לי מה שקורה כאן, לא אוהב שקרים, גם לא שקרים לבנים". ניגש אל הג'ינג'ית, בואי נסתלק מכאן.
"מה עושה פה בחור", תמהה, "חשבתי שזה רק לבנות, או שאתה …"
"אותי הטעתה בחורה, אני רואה כאן רק את הסוהרת, חושב שזאת היא ששלחה שיר לגבר. כאשר הורדתי את הכיסוי מהעיניים תקעה בי מבט כמו בחייזר. עשו לנו אמבוש".
"סבתא שלי אומרת שמכול דבר רע תצא טובה", נטלה את ידו, הוליכה אותו לפינה ושיגרה חיוך מזמין".
נצמד אליה: "חושב שסבתא שלך צדקה".
דודו נטל רמקול והכריז: הקשיבו כולם, חשבנו שנמצא בנות זוג דרך שירים. הגענו לכאן כי העיפו אותנו מהדירה ומכול מקום. אז טעינו, לפחות נסיים באווירה טובה, שקט בבקשה, נשמיע לכם שיר פרידה שחיברנו. אביב ושלומי קרבו אליו גיטרות בידיהם ושרו.
לְלֹא לֵאוּת
בְּצַוְתָּא בְּעַלִּיזוּת
לְהַמְרִיא לִגְבָהִים
חֲלוֹמוֹת רְדוּמִים.
בְּגַל תַּעֲצוּמוֹת
בְּעוֹלַם תִּקְווֹת
בְּעֹנֶג שְׁמֵימִי
בְּמַתָּת פִּלְאִי.
לְכֹל נְשָׁמָה זִוּוּגָהּ
עֲבוֹתוֹת אַהֲבָה
עֹנֶג חָתָן וְכַלָּה
קֶסֶם הַחֲוָיָה.
נִסְתָּרוֹת דַּרְכֵי בְּרוּאִים
בְּרִית תּוֹדָעָה מְאַחִים
זִוּוּג נְשָׁמוֹת לְחִבָּה
פֵּשֶׁר אַהֲבָה מִי יֵדַע?
"באתי עם ציפיות גבוהות", לחש הבחור לג'ינג'ית, "חשבתי שהם נמוגו, 'אבל פשר אהבה מי ידע'", ציטט מהשיר, "ולא גילית לי את שמך".
הג'ינג'ית הטביעה נשיקה עדינה על מצחו: "תודה לסבתא ול'ירח דבש' מהכלא".
37
כשהכלות המיועדות עזבו בחופזה נכנס לחדר מפקד הכלא וקרא לאביב, דודו ושלומי: "תאספו את החפצים, אתם יוצאים עכשיו".
"לאן מעבירים אותנו?" שאל שלומי.
"למקום אחר, מכאן אתם משוחררים".
"לאן?" תבע אביב.
"עוד תראה, ואל תחזרו".
אביב קיבל הדברים בפיק ברכיים, לעבור לכלא חדש, מי ידע איך יהיה היחס שם. על פניו של דודו ניבטה הדאגה, הוא עודד עצמו, תמיד הסתדרנו, נמצא מוצא גם במקום החדש, אנחנו ישראלים.
לא הספיק לסיים ההרהור והבחין במפקד יחידת המילואים ממתין ליד רכב של חיל הרפואה. ניגש אליו: "מה אתה עושה כאן המפקד?"
"באתי לקחת אתכם". חילק להם צווים לשירות במילואים: "עכשיו אתם אצלי".
"למה האמבולנס?" שאל שלומי.
"לתקן לכם את הראש", התלוצץ, "זה הרכב היחיד שהיה פנוי, והיום תורנו לתרום דם. אני חושב שאתם ברשימה, תקבלו על זה 24 שעות מנוחה, אחרי זה ישר לתרגיל".
"ומה עם בית הסוהר?"
"אתם ברשותי, אבל אם אתם מתגעגעים אפשר להחזיר…"
"לא לא", ענה, ואביב הוסיף: "שבוע אחד בכלא הספיק לי לכל החיים".
"הבנתי, מחרתיים בשש השכמה, בשש וחצי ארוחת בוקר, בשמונה התרגיל. אל תאחרו מוסקטרים. ועכשיו קדימה תיכנסו לרכב".
ברכב פגשו אחות צבאית. "אתה תורם?" שאלה.
"בטח, תמיד תורם", השיב שלומי.
"ואתם?"
"תורמים, כולנו תורמים".
"יופי עוד שלושה תורמים, תפשילו שרוולים".
"עכשיו, בנסיעה?"
"אתם האחרונים, המפקד אמר שהוא חושב שיש לכם דם טוב", חייכה.
"אנחנו מקיזים דם".
"עברתם פציעה או טראומה?" שאלה בדאגה.
"טראומה גדולה".
"אולי נדחה את תרומת הדם?"
"לא לא, אנחנו בסדר, כבר אחרי הטראומה", השיב דודו והושיט את זרועו.
הדקירה של המחט הכאיבה במקצת, הוא עווה את פניו: "זה בסדר, אנחנו בנים טובים למולדת, תמיד שמחים לתרום".
38
מדי הקרב וציוד הלחימה החזירו את הבחורים לימי הנעורים, המרץ פעפע בעורקים, הדיבורים קצרים, ענייניים, התנהגות כמו ביחידה מיוחדת. המשימה הייתה להתחבר בהסתר לקו טלפון בכפר ערבי, להתקין אביזר המאפשר להאזין ולצפות בשלוש מאות ושישים מעלות למרחק.
על הקסדה של דודו נצבה מצלמה. הוא אבטח את שלומי ואביב. מפקד היחידה צפה בצילומים בחדר הפיקוד, הנחה באוזניה את החולייה. כשחזרו מהתרגיל קידם את פניהם: "בסדר, גברים, לא החלדתם, יש מקום לשיפורים, מחר שלב בית, אצרף לחוליה קצין".
דודו מחה: "המפקד אנחנו לא צריכים בייביסיטר".
"כאן לא חד גדיא, אין ויכוחים", פקד בהחלטיות, "ועוד משהו, הגיע אליכם זימון לבית הסוהר".
"חשבנו שסיימנו עם הכלא".
"איתם גמרתם, נקראתם רק לעדות בבדיקה של קצין חוקר לסוהרת, שהוצאה לחופשה כפויה לפני פיטורים".
"מה היא עשתה?" שאל אביב.
"זה מה שהם רוצים לברר אתכם, ועצתי, בלי התחמקויות, רק את האמת, ערבתי בשמי למפקד הכלא שכך תנהגו, סומך עליכם", ועזב את המקום.
דודו התעצב: "איזה באסה, לא מגיע לה".
"היא ידעה שהיא מסתכנת, עברה על ההוראות, שלחה דרכנו בהסתר שירים לבחורים", הוסיף שלומי: "וגם חרבנה עליך קצת, שכחת?"
"לא שכחתי את המחראות ואת המישוש־חיפוש, אבל לא מגיע לה פיטורים, חייבים לגמול לה על העזרה, יש לי מוסר כליות כלפיה".
"מה אתה אומר דודו?" שאל שלומי.
"היא נפלה משום שחיפשה כמונו בן זוג, ננצל את הניסיון שרכשנו באינטרנט ונמצא לה חתן, נוכיח שירח דבש מצליח".
"ניסיון דפוק, אל תזכיר לי את 'ירח דבש'".
"ננסה גם קשר אישי, נכין פרופיל שלה ונמצא גבר מתאים".
"אתה חושב שהיא תשתף פעולה?"
"בהחלט, זוכר איך תפסה עלינו טרמפ?"
"נבדוק בסגל של כלא צבאי – ימצא מין את מינהו".
"אל תזכיר לי כלא, שבוע אחד שם הספיק לי לכול החיים".
39
רכב צבאי הסיע את השלושה לבירור בכלא האזרחי. נכנסו לחדר וראו את שיר בפנים נפולות. מפקד הכלא, הסגן וקצינה חוקרת ניצבו על במה. הורו לשיר לעמוד. הקצינה ביקשה שתתקרב. שיר הנבוכה שאלה אם היא זקוקה לעורך דין. "לא בשלב זה", השיבה. הצביעה על שלושת הבחורים ושאלה: "האם סייעת לשלושה הנוכחים כאן לשלוח סרטים ממחשב הכלא?"
"כן".
"מה כללו הסרטים?"
"סרטים בנושא אהבה וסביב האהבה".
"מי אישר המשלוח?"
"סגן מפקד הכלא".
"מה הייתה מטרת השירים?"
"הבחורים רצו למצוא בדרך זו חברות לחיים, קראו למשימה שלהם 'ירח דבש'".
"איך את מסבירה משלוח שירים שכוונו לבחורים?"
"אני לא נכנסת לנטיות אישיות, זה לא תפקידי".
אביב נחרד לשמע התשובה, רצה להגיב, דודו ושלומי בלמו אותו, ושלומי הניח כף יד על פיו.
"האם ידוע לך אם אחד מהשלושה הנוכחים כאן, אביב, דודו או שלומי הכלואים לשעבר שמספרם 8־7־196606 הם הומואים?"
מפקד הכלא התערב: "נשתמש במילה גאים".
"בסדר גאים".
"לא ידוע לי".
"אבקש תשובה ברורה", תבעה החוקרת.
"לא יודעת אם אביב, דודו או שלומי גאים".
"סוהרת מושעה שיר, האם הגיעו סרטים מגברים?"
"איך אני יכולה לדעת?"
"הרי צפית בסרטים בתוקף תפקידך".
"בשירים המילים פתוחות לפירושים, אי אפשר לדעת בדיוק למי הם מכוונים".
"האם ביקשת ממישהו לחבר שיר שנועד לגברים ונשלח מהכלא?"
"אין תגובה", ענתה מובסת.
"איך את מסבירה שהגיע לפגישה בכלא בחור?"
"אין תגובה".
החוקרת המשיכה ללחוץ: "למי נועד שיר המחאה?"
"תשאלי את הבחורים".
החוקרת ביקשה מהשלושה להתקרב לבמה. כשזזו באי רצון הצטרף אליהם מפקד היחידה הצבאית. החוקרת ביקשה ממנו להישאר מאחור. "לאמינות של העדים כדאי שאמצא קרוב אליהם".
"בסדר", נענתה, "רק חצי צעד מאחורי העדים". המפקד פסע מעט לאחור. החוקרת שינתה השאלה: "האם סיפקתם לסוהרת שיר לחן, מילים או צילומים לשיר או קליפ שנועד לגברים. אביב, תשיב בבקשה ראשון?
"כן".
"מה כן?"
"סיפקנו".
שיר התפרצה לעברו: "זה מה שאני מקבלת על העזרה שנתתי לכם, תתבייש!"
"הסוהרת שיר, תשיבי רק כשאת נשאלת, ואותך דוד רציתי לשאול מה זה שיר המחאה שנשלח?"
"לא היה שיר מחאה".
"מה המילים האלה: 'העתיד ביד לוקחים'".
שלומי התפרץ: "הכוונה שירדו לנו מהגב עם שכר הדירה, ההתגרות בכלא, נותנים גיטרה, לוקחים גיטרה, עונש מבזה לאביב לנקות מחראות ללא סיבה, לבקש טובות…" חש שהגזים ובלם עצמו.
"תמשיך".
"זהו, סיימתי".
"מה פירוש המשפט: 'העתיד ביד לוקחים'?"
"לצאת מהבוץ שאנחנו תקועים, השיר משווה בין הכליאה בחוץ לכליאה בכלא".
דודו השלים: "זו לא מרידה, זה שיר דיכאון".
"שאלה אחרונה, מי חיבר המילים והמנגינה לשיר הבא:
כָּל מָה שֶׁמְּעוֹרֵר
אָבִיב זוֹהֵר וְחֹרֶף סוֹעֵר
חֲתַלְתּוּל וְסוּס דּוֹהֵר,
גַּבְרִי, שְׁרִירִי, מְצוֹדֵד,
גּוּף גָּמִישׁ מְלַבֵּב
עֵינַיִם חַמּוֹת לְשּׁוֹבֵב.
השלושה חשו נבוכים, שתקו. המפקד הצבאי התקרב ונעץ בהם מבט.
דודו השיב: "לא אני".
שלומי: "גם אני לא".
קצינה חוקרת: "אביב, האם קיבלת את המילים משיר הסוהרת?"
אביב: "קיבלתי המילים משיר".
קצינה חוקרת: "חיברת הלחן והקליפ למילים שקיבלת?"
אביב הרכין ראש מבויש: "כן הלחנתי ובצעתי הקליפ".
40
דודו הפציר בחבריו לשלוח התנצלות והסבר לשיר הסוהרת, לחפות על מה שאולצו להודות בבירור המשפטי בכלא. בתחילה היססו, אחר כך נענו. חברו שיר ושלחו עם שליח בדיסק־און־קיי.
מַלְשִׁינִים הָיִינוּ
לֹא עָוִינוּ רַק טָעִינוּ
מִמַּצְפּוּן לֹא חָרַגְנוּ
שְׁקָרִים לְבָנִים
מַאֲבַק הַמִּינִים
לָאֱמֶת חוֹטְאִים
אָבִיב, דּוּדוּ, שְׁלוֹמִי
מַבְטִיחִים נֶאֱמָנָה
לְפַצּוֹת עַל פַשְׁלָה.
נִשְׁבָּעִים הַשְּׁלוֹשָׁה
לְבַצֵּעַ הַמְּשִׂימָה
לְהוֹבִיל שִׁיר לַחֻפָּה.
שיר האזינה לשיר ליד מיטת האם בבית החולים הגריאטרי. הגתה בלי קול, מזלי שהתמימים לא יודעים את מלוא חלקי בטרטורים. הם נכשלו עם ירח הדבש, לא מאמינה שיצליחו לעזור לי. אימא, אכלתי אותה.
מתוך עולם הדמדומים לחשה האם: "תאכלי שירי".
"אימא כבר אכלתי אותה", השיבה.
41
האחראי על התרבות בכלא הצבאי שמח לקבל הצעה מלהקת "ירח דבש" להופיע לפני אסירים ללא תמורה. מעטים האמנים שנענו לכך. מפקד יחידת המילואים הוא שהגה את הרעיון והאיץ בשלושת המילואימניקים להופיע בכלא הצבאי. בהומור הייחודי לו הסביר להם שהתחייב למפקד הכלא האזרחי שהם יבלו בכלא צבאי, ללא פירוט זמן, "כידוע לכם אני תמיד נאמן לדבריי". הבחורים שלחו דוגמאות של שירים. בתגובה נקבע מועד להופעה. השיר הראשון ששרו היה ראש גדול.
רֹאשׁ גָּדוֹל בַּחֲשִׁיבָה,
כָּל חַיָּל רַמַטְכָּ"ל,
דָּבֵק בְּנַפְשׁוֹ בַּמְּשִׂימָה,
תְּעוּזַת אֵין בְּרֵרָה.
לֹא פִּלְדַת שִׁרְיוֹנִים
לֹא עֱזוּז מְטוֹסִים
לֹא פִּגְזֵי תּוֹתָחִים
רַק אֵיכוּת לוֹחֲמִים.
חַיָּלֵי אֵין בְּרֵרָה –
הֶעָזָה וּבִצּוּעַ מְשִׂימָה,
זִכָּרוֹן לַשּׁוֹאָה וְלִקְחָהּ,
חֲתִירָה לְמַגָּע.
כָּל חַיָּל נוֹשֵׂא תְּקוּמָה
לְאַלְפַּיִם שְׁנוֹת עַוְלָה
מִמּוּשׁ חֲזוֹן הַנְּבִיאִים
אַלְפֵי שְׁנוֹת גַּעְגּוּעִים.
לְהִסְתַּעֵר, לֹא לְהֵרָתַע,
הַטַּנְק וְהָרֶכֶב נִפְגָּע –
הַקְּרָב נִמְשַׁךְ בִּתְעוּזָה
עַד כְּלוֹת נְשָׁמָה.
גּוֹרַל מְדִינַת הַיְּהוּדִים
עַל הַכְּתֵפַיִם נוֹשְׂאִים –
זֵכֶר אִינְקְוִיזִיצְיָה וּשְׁמָד –
תַּמְרִיץ לְנִצָּחוֹן עֲדֵי עַד.
השיר זכה להדרן. השיר השני התייחס לכלואים:
אֲנַחְנוּ כָּאן
חַיָּלִים בְּעֹנֶשׁ
עִם וּבְלִי חֲרָטָה
אַתֶּם שָׁם.
אֲנַחְנוּ כָּאן
בַּתָּאִים כְּלוּאִים
מְבוֹדָדִים עִם הַתְּלָאוֹת
מְשַׁלְּמִים חוֹבוֹת.
אֲנַחְנוּ כָּאן
סוֹפְרִים יָמִים
מְחַכִּים לַזְּרִיחָה
לְהַמְרִיא לַשִּׁגְרָה.
אֲנַחְנוּ כָּאן
לֹא נִשְׁבַּרְנוּ
לֹא הִתְכּוֹפַפְנוּ
לְהַשְׁלִים לָמַדְנוּ.
אֲנַחְנוּ כָּאן
בְּמַדֵּי כְּלוּאִים
מֻכִּים מֻשְׁפָּלִים
גַּאֲוַת אֲסִירִים.
נַעֲמֹד בַּיִּסּוּרִים
נִתְגַּבֵּר עַל טִרְטוּרִים
אֲנַחְנוּ הַמּוֹעֲדִים
קָמִים מִיָּד – זְקוּפִים.
מפקד הכלא ביקש שיר נוסף. הלהקה נענתה.
צִפּוֹר מְנַתֶּרֶת בַּחַלוֹנִי
מִבַּעַד לַסְּבָכָה מוּל עֵינִי
עֲדִינוּת רַגְלֶיהָ וְצַוָּארָהּ
מַצִּיגָה לְרַאֲוָה יָפְיָהּ.
צִפּוֹר זְעִירָה מְקַפֶּצֶת
מְלַקֶּטֶת זֵרְעוֹנִים וַחֲרָקִים
נוֹצוֹת לָהּ בִּשְׁלַל צְבָעִים
מַקּוֹר זָהֹב וְעֵינַיִם תָּרוֹת.
מִי יִתֵּן וַאֲנִי כְּמוֹתָהּ
מְשַׁלֵּב כָּנָף בַּהֲוָיָתָהּ
רַק הֲנָאוֹת חַיִּים
לְלֹא דְּאָגוֹת – מִי יַאֲמִין?
בְּכִלְאִי צִפּוֹרָה חֲמוּדָה
אַשְׁלָיָה שֶׁל בֶּן תְּמוּתָה,
הַאִם חַיֶּיהָ קַלִּים?
הַאִם מְעוֹפָהּ תַּעְתּוּעִים?
מִי יִתְּנֵנִי לְהַאֲמִין
בְּחַיֵּי כָּנָף תְּמִימִים
לְהַשִּׁיל מַכְאוֹב וּדְאָגָה
לְרַחֵף כְּצִפּוֹר תִּקְוָה.
"שירים יפים, ביצוע מעולה, העליתם את המורל", שיבח מפקד הכלא הצבאי, דמות אבהית חריגה במקום המדכא, עטור פני ירח וחיוך לבבי מזמין.
"חברֶה נחמדים, הייתה להם מעידה קלה, שמחנו לבדר", הגיב שלומי בסיפוק.
"מעידה קלה או גדולה, היה ערב מיוחד, שוב תודה לכם".
"אפשר לחזור עליו".
"ברצון רב".
"האם נוכל להביא למופע ידידה? בחורה מיוחדת, שעזרה לנו במעידה קטנה שלנו?" שאל אביב.
"ברצון, נשמח לארח אותה", השיב.
42
אביב התעקש לחבר שירים לבחורים, להוכיח לכל מי שפקפק ולגלג שרעיון 'ירח הדבש' עובד וגם כדי לפצות את שיר הסוהרת. לחץ על דודו ושלומי. מוטב לנסות ולהיכשל מאשר לשבת בחיבוק ידיים ולא לפעול. הם נענו להפצרות, כתבו והלחינו שלושה שירים במשותף ושיגרו אותם ל'ירח דבש'.
הֵיכָן תִּמְצָא
בַּת נְחוּשָׁה אַמִּיצָה
אִשָּׁה חֲתוּלָה־לְבִיאָה
לְהִתְרַפֵּק בְּחֵיקָהּ?
הֵיכָן תִּמְצָא
נְמֵרָה בְּעוֹר כִּבְשָׂה
מְנֻסָּה וְגַם יַלְדָּה
לְהִתְפַּנֵּק בְּחֵיקָהּ?
הֵיכָן תִּמְצָא
בַּת זוּג כִּלְבָבְךָ
זִוּוּג רַק לְךָ
לֶאֱהֹב אוֹתָהּ?
השיר השני היה:
מִי לֹא טָעֲתָה
מִי לֹא פִשְּׁלָה
בַּדֵּיְטִים בַּפְּגִישָׁה?
מִי לֹא דָּחֲתָה
גְּבָרִים אַבִּירִים
בִּיהִירוּת נָשִׁים?
מִי הַמַּלְכָּה
תֵּצֵא מִשִּׁגְרָה
תִּהְיֶה לִי רַעְיָה.
השיר השלישי:
לִהְיוֹת כַּלָּה
בְּשִׂמְלָה לְבָנָה
עַד אָבְדַן חוּשִׁים
לִהְיוֹת בָּעֲנָנִים.
לִמְצֹא חָבֵר
לִהְיוֹת יְדִידָה
בַּיָּמִים וּבַלֵּילוֹת
רַעֲיָה לִהְיוֹת.
מִשְׁעֶנֶת נֶאֱמָנָה
בַּחֹלִי וּבַשִּׂמְחָה
לְהוֹקִיר לְכַבֵּד
אִשָּׁה בַּלֵּב.
השירים נצפו בחוג לחובבי שחמט. המתחרים האזינו והחליפו רשמים. זו הזמנה, אולי מקצועיות מאחורי השירים, אולי קריאת מצוקה, מי ידע? בחנו המילים והחליטו שהן לא מתאימות למופקרות. בהיותם תחרותיים החליטו שלושה אמני שחמט להשיב בשירים, להיווכח מי יזכה להזמנה מהמלכה, שהיא הכלי החשוב במשחק השחמט.
אביב שיגר לשיר במייל את שלושת שירי התגובה שהגיעו. היא הופתעה מהתגובות, לא האמינה ש"ירח הדבש" יצליח, וגם לא הצליחה לקבוע מי מהשלושה הוא הזוכה. טכסו עצה והחליטו לערוך תחרות נוספת. ריצה הציע אביב. שגרתי מדי, העיר דודו. אולי תחרות במשחק חשיבה בשחמט, הציע שלומי. ואז הבריק דודו: "תחרות חתירה בנחל הירקון".
שלושת שחקני השחמט הוזמנו לאתר מועדון השייט על שפת הירקון.
דודו הסביר: "נבחרתם לפגוש את שיר הנפלאה לאחר שהיא צפתה בשירים ששלחתם. שיר עזרה לנו מאד כשהיינו במצוקה ואנחנו מסייעים לה. שלושתכם עברתם את המבחן הראשון שלה. היא מתקשה להחליט מי עדיף, לכן הוחלט להתבדר קצת ולערוך תחרות חתירה. המגיע ראשון יזכה בירח דבש עם שיר, מותנה כמובן בהסכמת הצדדים. מי שלא ישתתף בחתירה יוצא מהמשחק.
שיר צפתה בביצועים במשקפת, רשמה הערות בפנקס. כינתה את המתחרים השמן, החטוב והנמוך. התפלאה שהחטוב שייט אל הגדה, נתקל בסבך וכמעט התהפך. מי שהפליא לחתור היה הנמוך. הוא שמר על קצב קבוע והתקדם בהשוואה לשמן שהתאמץ והתעייף. אפשר היה לחוש מהמשקפת את נשיפותיו וריח הזיעה הנודף ממנו. עוד לפני שהסתיימה התחרות אמרה לאביב שהיא לא מעוניינת באף אחד מהגברים, "תודה על הכוונה הטובה, חתרתם למטרה בנחישות, הגברים האלה לא נראים לי, מצטערת על המאמצים", סיימה. ביקשה שיסבירו למתחרים בשמה ונפרדה במועקה בלבה.
שלושת המתחרים חזרו למזח, חיכו להכרעה, חיפשו את שיר. דודו ניסה להסיח דעתם, שאל היכן צפו בשירים. הנמוך השיב שהם חברים בחוג שחמט ובהפסקה צפו לתומם באינטרנט ונתקלו בירח דבש. "המשחק עוד לא נגמר", אמר להם, "שיר עוד לא החליטה, היא תודיע בקרוב מי הזוכה".
"מלכה בררנית", סינן השמן בטרוניה.
43
הכישלון של תחרות החתירה הגביר את הדחף להצליח. "הבטחנו לה חתן נביא חתן", הצהיר אביב בקול תקיף. "דודו, תביא הברקה, כדי שנעמוד בהבטחה, שנהייה גברים". דודו קיבל את האתגר: "נרחרח בכלא הצבאי, מישהו מהסגל אולי יתאים. הכי נחמד הוא המפקד עם פני הירח והחיוך הלבבי. נחדור לשם בהסתר ונפתיע במתנה משיר. נציע למפקד שאת המשימה הבאה נבצע בכלא צבאי, לבדוק אגב כך את האבטחה. נציב את מתקן הריגול החדש ונצפה אחר המפקד; מודיעין הוא הבסיס".
בחצות הגיעו השלושה לפאתי בית הכלא. התקדמו שפופים, הגיעו לגדר תיל, הכינו מעקף להטעיית גדר הביטחון, דילגו מעליה בעזרת סולם קפיצי והתגברו בקלות על מכשול החומה. התקדמו אל מגורי הסגל. המשימה נראתה קלה לביצוע. בעוד אביב מכין את המערכת להתקנה הקיפו אותם ארבעה סוהרים עם נשקים שלופים. מפקד הכלא זרח כדרכו: "שמח גם הפעם להופעה שלכם".
"זה תרגיל חדירה של היחידה", הסביר שלומי.
הסוהרים אזקו אותם והובילו אל חדר חקירות. המפקד הורה לאנשיו להשאיר אותו ביחידות עימם, התיר את האזיקים: "ובכן מה מטרת הביקור הפעם?"
"אמרנו לך".
"ובכל זאת", הקשה. הביט בבחורים: "בסדר, אקל עליכם. סקרנתם אותי בהופעה הראשונה, ובהופעה השנייה גברה הסקרנות, ביחוד צדה את עיני הבחורה החמודה שהבאתם.
"היא יודעת שאתה מעוניין?" התעניין אביב.
"בוודאי שהיא יודעת, נפגשנו כמה פעמים בצנעה, ואני חושב על עתיד משותף איתה".
דודו זרח: "אמרת לה את זה?"
"אני מחפש מקום ומועד מתאים".
"הכי מתאים ליד אימא שלה", הציע אביב.
"רעיון טוב, אנשי 'ירח דבש', אזמין אתכם למפגש. התבונן בהם באדנות: "וכדאי שתשתפרו את הכישורים בהתגנבות, ועכשיו קחו את הציוד ועופו מפה".
44
השלושה חזרו מבוישים למחנה. בר־כוכבא קיבל פניהם באדישות: "דיווח!"
"נתפסנו כמו ברווזים, לא מבין איך זה קרה", השיב שלומי.
"הם חיכו לנו, היה יותר מדי שקט", הוסיף אביב.
"מים שקטים חודרים עמוק", השלים דודו.
"תלמדו את הלקחים", סיכם בר־כוכבא. הביט בשלושה בחומרה: "מחר שוטר בשם שמעון מבקש אתכם לחקירה".
"מה עכשיו, מה עשינו?"
"הוא בטוח שסייעתם ב'ירח דבש' להבריח סמים לכלא, טוען שהעונש על כך הוא כמה שנות מאסר".
"רק זה חסר לנו, המפקד, לבלות כמה שנים בכלא, זה יגמור אתנו, אולי היינו תמימים עם משלוח השירים, אבל אנחנו נקיים, מעלילים עלינו", התבכיין אביב.
"לא מבין איך נתנו לנו לצאת מהכלא בקלות ועכשיו הסיפור המוטרף הזה, בטוח שבבית המשפט יגלו את האמת", השלים שלומי.
"אין לנו שום קשר לסמים ומי זה שמעון?" שאל דודו.
בר-כוכבא שלף תמונה. השלושה התבוננו ובקול אחד אמרו: "המפקד זה השוטר שהציע לשלוח אותנו לכלא מאבו כביר".
"זה מה שחשבתי. תלכו מחר בלי לשאול שאלות לתחקיר ועוד מעט תיגשו לבדיקת שיניים למרפאת המצו"ב. אחרי זה לא לאכול אגוזים".
"המפקד, אני לא מבין, השיניים שלי בסדר", תמה שלומי.
"עוד תבין כאשר נפצח אגוז קשה" וחייך לעצמו.
במרפאת השיניים הוצג שבב זעיר והוסבר שהוא מקליט קולות. כאשר נפתח הפה הוא פועל, סוגרים – מפסיקה ההקלטה. הפיקוד נעשה באמצעות רכיב אלקטרואופטי רגיש לאור. אחר כך הוצג שבב צילום, הפועל באותה דרך. רופא השיניים ביקש לפתוח פה, התבונן בלועות הפעורים והחליט ששלומי מתאים להשתלת המצלמה. דודו קיבל את מקליט הקול. "אתה תהיה המדובב", הסביר רופא השיניים לאביב. "ההקלטות והצילומים נועדו לשמור עליכם, כדי לגלות את האמת, למנוע מכם לבלות את שנותיכם היפות בבית סוהר".
שלושה שוטרים צבאיים חמושים ליוו אותם לחקירה. באנו לשמור שהמהלך יהיה תקין, הסבירו.
החבורה נכנסה למשטרה, השוטרים הצבאיים ליוו את השלושה עד לפתח חדר החקירות. לחשו לאביב: "אנחנו בהאזנה, מצפים שתעברו את החקירה ללא חשד".
שמעון רגז על השחרור של "הכבשים", כפי שכינה את השלושה, והחליט להפליל אותם בסיוע להחדרת סמים לכלא. בטון נוקשה ביקש שיתקרבו אליו. מיד ירה: "אני יודע שסייעתם להברחת סמים לכלא".
שלומי ודודו פערו פה.
אביב קלט את המצב: "איך אתה יודע?"
"עליתי על השיטה".
"אני לא בטוח", אמר אביב, "ספר איך גילית".
שמעון התבונן בשלומי ובדודו: "מה אתם פוערים פה כצפרדעים, מופתעים שתפסתי אתכם, עוד מעט תחזרו לכלא".
אביב המשיך בשלו: "תן דוגמה אחת כדי שנראה אם הבנת את השיטה".
"פשוט מאד", הסביר שמעון: "אתם שולחים שיר תמים לאינטרנט, מישהו מהמבריחים קובע מספר קבוע שמאתר את האותיות המסמנות תאריך, יום ושעה לעריכת מהומת הסחה ולשיגור המשלוח".
"אנחנו שולחים שיר תמים בלי לדעת דבר ומישהו משתמש בנו, רעיון מבריק".
"זו כול החוכמה, כבשה תמה. אם המשלוח נתפס אתם אשמים, ואם לא – אנחנו ממשיכים כרגיל".
"ואיך נעשה המשלוח?"
"אתה רוצה ללמוד את כול התורה על רגל אחת?"
"לא זה התחום שלך וחבל שלא הבאת בחשבון שאנחנו לא כבשים".
כששמעון רצה לענות נפתחה הדלת ושלושת השוטרים הצבאיים שלפו במהירות את שלושת הבחורים מהחדר. במקומם נכנסו אנשי מח"ש: "הבלש שמעון, ירח הדבש שלך עם כנופיית הסמים הסתיים", הטיח בו האחראי על החולייה, "מציע לך להתוודות עכשיו כדי להקל על עצמך. השיחה עם הבחורים הוקלטה וצולמה. אתה עצור עד לסיום החקירה ודרישת שלום מהמפקד של הבחורים, בר־כוכבא".
45
אביב ודודו לבשו טי שרט עם ציור של לב ענק וכתובת "להקת ירח דבש", בידיהם החזיקו גיטרות. נכנסו בצהלה לחדר בו נמצאת אימא של שיר. פגשו את מנהל הכלא הצבאי ושיר משלבים ידיים, נרגשים.
"ברוכים הבאים", קידם את פניהם מנהל הכלא הצבאי, "חיכינו לכם", כרע ברך והושיט לשיר טבעת בקופסה מרופדת.
"אימא, תכירי את ארתור", אמרה שיר כשעיניה דומעות מגיל, "תראי, הוא מציע לי נשואים".
"שירי, האם תינשאי לי?", שאל מנהל הכלא הצבאי.
"דודו ואביב צעקו בצוותא: יש!"
"תנו לה להשיב", ביקש ארתור.
"כן, כן, בעונג!", אמרה.
"מזל טוב", שמעו את האם נעורה מדמדומי הזיה.
"תודה אימא'לה", ונשקה על מצחה, "ותודה לכם להקת 'ירח דבש'".
השלושה פרטו על גיטרות ושרו:
אֶצְבַּע אֱלֹהִים
לְזוּג מְקֻדַּשׁ
מִזּוּג מִמְּרוֹמִים
לְיֶרַח דְּבַשׁ.
קישורים להאזנה לשירים בספר
| חזק ממני
מילים: עודד קפליוק לחן והפקה: מזי כהן, יושי שדה שירה: מזי כהן
|
קישור להאזנה:
| לו היית לי מנגינה
מילים: עודד קפליוק לחן שירה והפקה: יושי שדה |
קישור להאזנה:
| דמעה
מילים: עודד קפליוק לחן: עיתאי סובול עיבוד: עיתאי סובול, יושי שדה שירה: יושי שדה, מזי כהן |
קישור להאזנה:
| ריקוד אוהבים
מילים: עודד קפליוק לחן והפקה: יושי שדה שירה: מזי כהן, יושי שדה |
קישור להאזנה:
| אוהבים רבים
מילים: עודד קפליוק לחן והפקה: מזי כהן, יושי שדה שירה: אופק כהן
|
קישור להאזנה:
| אחרי הקפה
מילים: עודד קפליוק לחן והפקה: מזי כהן, יושי שדה שירה: בר דמתי
|
קישור להאזנה:
| שיר מחאה
מילים: עודד קפליוק לחן והפקה: מזי כהן, יושי שדה שירה: יושי שדה
|
קישור להאזנה:
| אישה-ילדה
מילים: עודד קפליוק לחן והפקה: מזי כהן, יושי שדה שירה: אופק כהן
|
קישור להאזנה:
| זוג יונים
מילים: עודד קפליוק לחן הפקה ושירה: מזי כהן, יושי שדה |
קישור להאזנה:
| שיבולת אהבה
מילים: עודד קפליוק לחן: איתי דיילס, רני משען הפקה: איתי דיילס שירה: רני משען |
קישור להאזנה:
מרגש, מקסים, איזה כישרון, פשוט נפלא !! שפו ענק.
מנחם אשכר
איזה סיפור יפה. מי ייתן ותמשיך לכתוב וליצור הרבה סיפורים ושירים מרתקים שנים רבות.
ליאת
נהניתי מכל דף.
אבינועם נוף
הרגע קיבלתי את המשלוח המרגש. יושבים פה חברים שלי מתמוגגים ומתפעלים, קוראים בקול (מהספרים) ומתלהבים. נרגשת מהחיוניות, היצירתיות והעשייה.
דליה שוויקה
עודד יקר, הספרון מזמן את הילדים ללמוד את האותיות בצורה נגישה, ישנם חרוזים, איורים ודמויים שיסייעו לילדים לזכור טוב יותר את האותיות . הספרון מלווה באיורים יפים.
נקרין אותו על המחשב..אם תרשה לנו נוכל לשלב את הספר בתהליך רכישת האותיות
יישר כוח על עבודתך , כישרונך ועל ההסכמה לחלוק את כתביך עם ילדי ישראל ללא כל תמורה.
עדי מנשה
מחנכת כיתה אלף ביה"ס הדר רעננה
החידוש הוא במלל ובאיורים המאוד יפים.
כל הכבוד על היוזמה והעשייה.
שוב, האיורים יפיפיים.
בהצלחה!!
איה פלג
